Dramedy

Dramedy

כבר למעלה משבועיים שאני יושבת קפוצה ומחכה לכתוב את הפוסט הזה, מחכה להוציא את הכל מהלב אל המקלדת, כפי שאני תמיד עושה כשיש לי צורך להיפטר מתחושות מסוימות. כמה חיכיתי כבר שיגיע סוף יולי, הנקודה הזו באופק שבה הגדרתי לעצמי שבה אני כותבת את הפוסט המסכם הזה.
אבל שני דברים שחשבתי עליהם גרמו לי להבין שאני צריכה להדליק את המחשב הנייד שלי, לפתוח את מסך העריכה ולכתוב את הפוסט הזה עכשיו, 11 יום לפני סוף יולי, כשעוד שליש חודש בפניי.
הראשון הוא הנטייה שלי להסתכל קדימה ולא לראות את הרגע. זו בעיה, ואחת הבעיות שגרמה לקצרים שלי ושל בילביל. כבר כתבתי בפוסט הקודם על כך שהבנתי מהר שקשה לו לתכנן קדימה ושהוא מפחד מהמחשבות על העתיד. אז אצלי הבעיה היא ההפוכה – אני לא רק מסתכלת קדימה, אני מתכננת אלף צעדים. בתאריך הזה כך וכך יקרה, בתאריך ההוא כך וכך. בשלב הזה אני מתכננת ככה, בשלב הזה אני מתכננת אחרת. אפילו התקופה הזו, שלב הביניים הזה ששמתי לעצמי "כדי להתרכז בעצמי" – ברור לי שהוא לא כדי להתרכז בעצמי אלא כדי להביא את עצמי קדימה, שלב שבו אני מוצאת בן זוג כדי שבעתיד תהיה לי משפחה ויהיו לי ילדים. אחת הסיבות שגרמה לי להיפרד ממנו הייתה ההבנה שאני מצליחה לראות אותנו קדימה, אבל לא מצליחה לראות אותנו עכשיו. דמיינתי איך הוא חוגג איתי את יום ההולדת שלי ומביא לי את המתנה שדיברנו עליה, מצלמת פולארויד שתמיד אמרתי לו שאני רוצה אבל לא מעיזה לקנות לעצמי. דמיינתי איך הוא מתלווה אליי לחתונה של חברתי הטובה בנובמבר, ואיך התיוג של שנינו לראשונה בפייסבוק, מחובקים באותה תמונה, הוא זה שיבשר לעולם שזהו, מצאתי. איזה יפים בטח נהיה שם, הוא במכופתרת, אני בשמלה הירוקה שכבר תכננתי ללבוש. אבל לחשוב על יום המחר? איך נקום מחר בבוקר? איך הוא יתנהג בפעם הבאה שבה אראה אותו? לא הייתי מסוגלת. דמיינתי רק תרחישים עתידיים. רק את היום שבו הוא מצליח להתנער מכל המשקעים שהוא גורר מהקשר הקודם שלו, היום שבו נוחתת עליו ההבנה שיש בידיו מישהי מדהימה כמוני, והוא פתאום נפתח בפניי. אז חיכיתי ליום הזה, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, והבנתי שאני לא יכולה לחכות יותר.
אז כך גם עם הפוסט הזה, הבנתי שאני לא יכולה לחכות יותר. אני לא יכולה להציב לעצמי את תאריך היעד של ה-31 ביולי כדי לכתוב על הרגשות שלי.

וזה מתקשר לנקודה השניה שגרמה לי להבין שהפוסט הזה צריך להיכתב עכשיו – אני צריכה לשחרר מבילביל. עכשיו. כי גם עכשיו כבר די מאוחר, כמעט שלושה שבועות אחרי קשר כל כך קצר, ונכון שמותר וצריך להתאבל, במיוחד כשזה היה קשר אינטנסיבי כל כך, זוגי כל כך, ובמיוחד כשהרגשות שלי געשו כל כך, ואני מפחדת כל הזמן להשתמש בשורש א.ה.ב אבל הייתי קרובה לשם, כל כך קרובה – אבל אני צריכה לדעת לשים לזה סוף. כי כמה עוד אני יכולה להתחבט ברגעים האלה, לספר שוב ושוב לכל אדם שניקרה בדרכי על כל השתלשלות האירועים, ועל השבוע האחרון וכל הנורות האדומות שהיבהבו פתאום, כשביום ההולדת שלו הוא היה קר ומרוחק, כשפחדתי לכתוב בכרטיס הברכה שהבאתי לו שאני מאחלת לנו עוד חודשים ארוכים ביחד כי לא רציתי להלחיץ אותו אבל וואו, כמה שזה הכעיס אותי שאני לא יכולה לכתוב את המובן מאליו, אני יוצאת איתך, ברור שאני רוצה לחוות איתך עוד המון המון רגעים. כמה עוד אוכל לספר על כך שהכריח אותי לשבת ולצפות איתו בסרט "Into the wild" שבלל לא רציתי לצפות בו, ובסוף ראינו אותו בשני חלקים כי הוא נרדם באמצע, ועל החלק הראשון כבר התלוננתי בפוסט הקודם, וכשצפינו בחלק השני הסרט סוף סוף הגיע לשיא עם המסקנה היפה שלו, Happiness is only real when shared, והלב שלי התמלא פתאום כי זה היה כל כך נכון מבחינתי, אבל הוא הפטיר 'הסרט הזה גורם לי לרצות ללכת ולצאת למסע' ואני רק הבנתי איך שנינו נמצאים בנקודות כל כך שונות במסלול החיים הזה, כי אני לא רוצה מסעות יותר, אני רוצה לחזור הביתה. כמה עוד אוכל לספר על כך שבדיוק יום לפני הפרידה טיילור סוויפט הוציאה שיר ואני הקשבתי לו כמו שאני תמיד מקשיבה לכל השירים שלה, אבל כל מילה ומילה בו הייתה אנחנו, וכמה עוד אוכל לצטט את המשפט, Is it really your anxity that stops you from giving me everything or do you just not want to?

ונמאס לי כבר לספר על הערב הזה, על איך הוא בכלל רצה לבוא אליי הביתה ושנזמין וולט ונאכל איזה קינוח טעים ביחד, וזה כל מה שרציתי, והקול שלו היה כל כך מתוק וחמים מבעד לטלפון באחת השיחות הבודדות שניהלנו כי שנינו היינו טיפוסים של הודעות, ואז אמרתי לו שזה פחות מתאים כי אנחנו צריכים לדבר, והוא שאל 'הילי, הכל בסדר?' וגם זה צבט אותי בלב כי הוא כמעט ולא קרא לי בשמי, ופתאום זה לכד אותי. נמאס כבר לצחקק שהוא לא מצא חניה ושלח לי "אולי תיפרדי ממני ביום אחר?" ונמאס כבר להעלות דמעות כשאני נזכרת איך ירדתי אל הרכב שלו שחנה ברחוב ליד ואיך הסברתי לו שאני לא יכולה לחכות יותר לרגע הזה שייפתח בפניי, ונמאס לי להיפגע בכל פעם מחדש מכך שהוא עדיין לא מוכן להגדיר אותנו כבני זוג, ועל כך שאני באמת חושבת שהוא צריך להיות רווק, לסדר קצת דברים בראש. לצאת למסע המדובר ההוא מהסרט, אולי לשבת ולדבר עם האקסית ולסגור איתה אחת ולתמיד את הכל. לעבור ניקוי רגשי ומחשבתי לפני שהוא ממשיך הלאה.
כמה עוד אוכל לספר על כך ששנינו בכינו בלי הפסקה כשאמרתי לו שאני חושבת שהוא אדם מדהים ומגיע לו כל כך הרבה טוב ושאני בעיקר מאחלת לו שיצליח לראות את זה, וכמה עוד אוכל להעלות דמעות שוב כשאני נזכרת שחיבק אותי ואמר לי שהכנסתי לו כל כך הרבה אור לחיים. אבל מה הטעם באור הזה אם לא ידעת להאיר לי חזרה, עניתי והתכוונתי.

ובעיקר, בעיקר נמאס, מהתקווה. מהחריץ הפתוח שהשארתי, מהכדור שהנחתי במגרש שלו. זה הרי מתקשר לנקודה הראשונה – הנטייה שלי לתכנן את העתיד קדימה. ובתכנון העתידי שלי בשבועיים האחרונים, הוא חוזר. הרי אמרתי לו באותה שיחת דמעות בערב ההוא ברכב שלו, שאם עוד חודש או חודשיים או חצי שנה או אי שם, הוא מרגיש שסוף סוף הדברים הסתדרו לו בראש ושהוא באמת מוכן להמשיך הלאה, שינסה לפנות אליי, הרי רוב הסיכויים, סטטיסטית, שאהיה רווקה.
וכמה שנאחזתי בתקווה הזאת, אי שם בתכנונים העתידיים. הוא בטח ישלח לי הודעה ביום ההולדת שלי, זה בדיוק חודשיים אחרי הפרידה, ואין שום סיכוי שישכח אותו כי זה גם יום ההולדת של אבא שלו! או שאולי בעצם ישלח לי באוגוסט כדי שעוד נזכה לחגוג ביחד את יום ההולדת שלי? אולי הוא צריך רק חודש? אולי גם חודש זה יותר מדי. ב-26.7 עולה העונה השלישית של קופה ראשית וכבר דיברנו על כך שנצפה בה ביחד, לא? כלומר, הוא נתן לי קישור לכך שהיא עולה בתאריך הזה. אני כעסתי עליו שהוא לא מסוגל להסתכל קדימה ולומר לי "אני רוצה שנצפה בפרק הראשון ביחד". הוא אמר לי שזו הדרך המעוותת שלו לומר לי שהוא רוצה שנצפה בזה ביחד. משעשע שבדיעבד אני מצליחה להבין שאולי בלי קשר למצב שלו לא היינו מתאימים. זה משהו שהעליתי בפניו גם ברגע הפרידה, שאני לא באמת יודעת מי הוא במצב הצבירה הרגיל שלו, המוצק, ואולי לא היינו מסתדרים בלי קשר, כי אני צריכה לדבר על הרגשות שלי כל הזמן והוא צריך שאדברר אותו.
אז אולייי הוא ישלח לי הודעה ב-25.7, רוצה לבוא אליי לראות קופה ראשית? ואולי נדבר, ואולי הפעם אתעקש על שלי ואסביר לו שהפעם דברים צריכים להיות כמו שאני רוצה, כלומר הפעם הוא יהיה חייב להיות הרומנטיקן חסר התקנה שהוא טען שהוא, והפעם הוא יצטרך לרדוף אחריי ולכבוש אותי ולשכנע אותי שהוא באמת באמת רוצה שאהיה שלו, ואני לא סתם ברירת מחדל נוחה בדרך.

אבל אולי לא. וגם אם כן, כמה עוד אוכל להתעסק בתקווה הזאת? הרומנטיקנית חסרת התקנה היא למעשה אני, שגדלה על דיסני ועל קומדיות רומנטיות שבהן בסוף הנסיך עושה הכל כדי לשבות את הנסיכה. והבחור ירוץ אחר הבחורה בשדה התעופה רק כדי שלא תלך, כי היא לא יכולה ללכת, היא הרי אהבת חייו!
אבל החיים הם לא קומדיה רומנטית. גם אם אני חושבת שהיה הרמז המטרים הזה בפרק הראשון, כשהתנשקנו לצלילי "שוב". חזרת פתאום, הנה אתה בבית, תן לי דקה להתרגל אליך שוב. איזה רומנטי זה יהיה אם באמת נחזור, כמו שהשיר צפה?
החיים הם יותר לכיוון ה-Dramedy. לפני שבוע הייתי בדייט שהכרחתי את עצמי לצאת אליו והסברתי לבחור שזה הז'אנר החדש האהוב עליי. הסדרות שאתה מתחיל לצפות בהן במחשבה שהן קומדיה, פרקים קצרים, בדיחות קלילות, סיטואציות מביכות. אבל אז פתאום הדרמה מתחילה לעלות לפני השטח, ודברים מפסיקים להסתדר. והמציאות מתחילה להכות. ובדיוק עשיתי צפייה חוזרת באחת הסדרות האהובות עליי בז'אנר (ובכלל), Fleabag. ומן הסתם שלא סיפרתי לדייט איך סצנת הסיום בתחנת האוטובוס הייתה עוד נורה אדומה שהבהבה לי שאני חייבת להיפרד מהבחור האחרון שיצאתי איתו. סצנה שבה את מבינה שהבחור לא מתכנן לרדוף אחרי הבחורה בשדה התעופה. אל תמתיני לו, הוא לא יבוא, סינדרלה.

הדייט היה די נחמד, והוא היה הפוך מבילביל בהכל. ג'נטלמן מוגזם שהזמין לנו מראש מקום בבר כדי שלא נצטרך להתהלך חצי שעה ברחבי תל אביב עד שהמקום יתפנה. העביר למלצרית את כרטיס האשראי שלו לפני שעוד בכלל הספקתי לצייץ שלא נעים לי ושאני מעדיפה לשלם על עצמי. אמר לי שאני יפהפיה וכשנישק אותי בסוף הערב אמר שרצה לעשות את זה כבר בשניה שרציתי להיכנס למכונית. והוא חיבק אותי את כל הדרך מהבר אל הרכב שלו. אבל אחרי שהוא הלך התקשרתי לבסטי שבדיוק חזרה מארה"ב ועוד הייתה בג'ט לג ובכיתי לה שזה לא זה ואין שום חיוכים ופרפרים ושאני מתגעגעת לבילביל ושזה היה אמור להיות איתו. גם אם הוא לא היה רומנטיקן ואף פעם לא אמר לי שאני יפה ונתן לי לשלם על עצמי וגם אם בדייט השלישי שלנו התהלכנו ברחובות בהמתנה למקום במסעדה וחשבתי לעצמי כמה מוזר זה, דייט שלישי ואתה לא נעמד לידי, לא רוצה להחזיק לי את היד, לא מלטף את הגב שלי?

אבל מספיק. זה הזמן לסגור את התקוות בקופסה ולנעול בכספת. להעביר את הכל לארכיון, כמו שהעברתי את ההתכתבויות שלנו. בחורים אחרים שיצאתי איתם זכו לכך שאמחק את השיחה שלנו מיד כשהחלטנו לסגור עניינים, אבל במקרה שלו לא הייתי מסוגלת. אבל אולי ביום מן הימים הכל יימחק מעצמו ואני בכלל לא אחשוב על כך. אולי פתאום תגיע איזו נקודה בעתיד שחשבתי שתהיה שמורה לשנינו ויהיה בה מישהו אחר לגמרי. אני לא יודעת מה העתיד צופן לי, אבל אני צריכה להפסיק לחשוב עליו לעת עתה. העתיד לא רלוונטי עכשיו, וזה לא כל כך קריטי מה יקרה עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה. ברגע זה ממש אני צריכה לשים את העבר מאחור, לא לחשוב קדימה ולהתעסק בהווה. בכאן ובעכשיו.

ובכאן ובעכשיו אני בחורה רווקה, שלא 100% בקטע של דייטים כרגע ממש כי היא קצת צריכה את הלבד שלה. קצת זמן לשבת ולהשלים את הסדרות שרצתה לצפות בהן בנטפליקס, לקרוא את הספרים שרצתה לקרוא. אפילו אם מדי פעם היא מעזה לדפדף קצת באפליקציות (וממש אתמול ראיתי את הכמעט-אקס שלי מלפני 7 שנים באפליקציות, שאני יודעת שממש כמו בילביל גם הוא "מערכתן סדרתי", ובמקום שהלב שלי יקפוץ במקום ויחשוב "הולי שיט, הוא רווק שוב!" כל מה שחשבתי היה "אויש", ואיחלתי לעצמי שביום מן הימים זו תהיה התגובה שלי גם אליו).

ואתמול, כחלק מההתרכזות שלי בכאן ובעכשיו שלי, גם נרשמתי לסדנת משחק. היא אמנם מתחילה באוקטובר, אבל זה בעצם מסתדר לי די טוב, כי אני אצטרך להתרכז בקרוב במציאת דירה לעבור אליה, ואחר כך יש חגים, ואני והבסטי מתכננות להכניס איזה חו"ל קטן אם זן הדלתא לא ידפוק לנו את התוכניות. והאמת האמיתית והקוסמית שבסיפור הזה היא שמי ששיכנע אותי לעשות את הצעד הזה היה בילביל, כי אחת הסיבות שבגינן נמשכתי אליו כל כך הייתה שהוא ידע לראות בי מעבר לחיצוניות היפה ולטייטל הרופאה, שהוא ראה את התחביבים שלי ואמר לי שאני צריכה לשמר אותם ולעסוק בהם ולהרחיב את שעות הפנאי שלי, ולא להתרכז רק בקריירה ובתכנון העתיד. אז למרות שאני סוגרת אותנו בכספת, אני שומרת בצד את הדברים שאני לוקחת איתי הלאה מהקשר הזה – להסתכל על הכאן והעכשיו ולטפח את עצמי. כי מגיע לי.

אבל לסיום הפוסט הזה, לא אחרוג ממנהגי וכן אחשוב על העתיד. עוד דבר שלמדתי מהקשר הזה הוא שאני צריכה להיזהר במשאלותיי. אני הרי זו שביקשה לנסות מערכת יחסים גם אם היא לא תעבוד. אני זו שאמרה שלא יזיק לי להתנסות בשברון לב, בלילות של בכי. הו וואו, כמה הייתי צריכה להיזהר במשאלה הזו! היה בוקר שבו נאלצתי לבטל את המשמרת שלי כי בכיתי כל הלילה. בבוקר אחר סירבתי לצאת מהמיטה וחיבקתי את הכרית הנפוחה שלי וניסיתי לדמיין שאני מחבקת את הגוף החם שהתרגלתי אליו כל כך. אני באמת מופתעת שלא ירדתי איזה 3 קילו של דמעות ב-17 הימים האלה, כי אני מרגישה שכל מה שעשיתי מאז היה לבכות. לא מעזה בכלל לשקר ומודה בפה מלא שגם בכתיבת פוסט הסיום הזה הייתה מעורבת דמעה או שתיים.
אבל אחרי החוויה המלמדת הזו אני מאחלת לעצמי את הדבר האמיתי. את תחושת הבטחון שיש לך משהו טוב בידיים. את הביחד בצורה הכי כנה ולא מתפשרת שלו, את ההרגשה הזו שHell was the journey but it brought me heaven. כי זהו, סימנתי וי על כל החוויות השליליות. עכשיו הגיע הזמן לסמן וי על החיובי.
הגיע הזמן, אחרי כמעט 30 שנה על הפלנטה, לשמוע מגבר "אני אוהב אותך".
מגיע לי. זה עוד יבוא.