אתגר עשר השנים

אתגר עשר השנים

עם בואה של 2019 כולם החלו להשוות תמונות שלהם לכאלו משנת 2009. זמן קצר אחר כך,  התמונות, על אף שכל אחת אמורה לייצג אלף מילים, בכל זאת התחלפו במילים, כי יש דברים שתמונה לא יכולה להעביר.

גם אני העליתי תמונה כזו לאינסטגרם לפני כמה ימים. השוויתי תיכוניסטית ממוצעת עם שרשרת של "היי בנטורל" ושיער צבוע לשחור, שלא תפס כי השורשים היו בהירים מדי, לאקדמאית קצת מעל הממוצע, עם בלונד מחוזק בגווני שמש וחלוק רשמי של תורנות במחלקת כירורגיה; התמונה לא יכלה להעביר את העובדה שאת סוף השבוע שלפניה העברתי בלעשן כל כך הרבה שתהיתי איך האנשים בבאר שבע מצליחים בכלל לשמור על הישגים אקדמיים כי בסוף היום הרגשתי איך תאי המוח שלי נצרבו. כן, בסוף השבוע שעבר הייתי אצל הבסטי בבאר שבע אחרי שלא ראיתי אותה כמה חודשים טובים, להשלמת חסכים וטעינת מצברים וכל מה שהיה חסר לי ממנה בזמן האחרון.

אז אם חושבים עשר שנים אחורה – לא הייתה לי הבסטי שלי, גם לא אי שם. הייתה מישהי שחשבתי שהיא בסטי, שעשיתי הכל בשבילה וידעתי שזה חד צדדי, הרגשתי שזה לא אותו דבר מבחינתה, ועדיין הייתי מוכנה לעשות הכל, כי ככה זה כשאוהבים. אחר כך היא תקעה לי סכין בגב והבנתי מהי חברות אמיתית, איך מפתחים ומשמרים קשר אמיתי עם אנשים שאוהבים, ושבסדר לפעמים גם לבקש. אז עכשיו יש לי שתי בסטיות, עם עליות וירידות ביחסים שלי עם כל אחת מהן. בכל פעם אני קרובה יותר לאחרת ורחוקה יותר מהשניה, כל אחת מהן ממלאת חלל אחר. אבל שתיהן שם, וזה הישג גדול לזכות העשור האחרון.

מה כן היה לי לפני עשר שנים? שתי סבתות וסבא. האהבות הכי טובות וטהורות שלי. אם היו אומרים לי שבתוך 10 שנים, או יותר נכון, 7 שנים מסיום התיכון, הם כבר לא יהיו איתי, לא הייתי מאמינה. זה לא היה נתפס מבחינתי, חיים בלעדיהם. אני רוצה לומר שהנה אני, חיה בלעדיהם, אבל התחושה היא מאוד ריקה. אני חושבת עליהם בכל יום, ובזמן האחרון לפחות אחת לשבוע מגיעות גם דמעות הגעגוע. כי לפני 10 שנים עוד דיברתי עם אמא שלי, ועם אבא שלי, ועם דודה שלי. ועכשיו זה מרגיש לבד, לגמרי לבד. בשבוע שעבר אמרתי לאבא שלי שאני נעלבת מכך שהוא ממשיך בחייו עם אשתו כרגיל ולא עושה שום מאמץ בכדי לשכנע אותה שהיא צריכה להתנצל בפניי על ההתנהגות שלה לאורך השנים, והוא אמר שאני מסכסכת ביניהם כי אני מנסה לגרום לו להתווכח איתה. הוא אמר לי שתחושות הזלזול וההשפלה מצידה הן סתם תחושות וזו בחירה שלי להעלב ממנה. זה מבחינתי היה הקש ששבר את גב הגמל ואמרתי לו שאני לא מוכנה לייחס הזה ולהאשמות האלה. מאז אני מסרבת לדבר איתו, לא משנה כמה הוא מנסה להתקשר.

אז אפשר לקחת את שתי הפסקאות הקודמות ולחבר אותן למציאות הקיימת שהיא עשור שבו עדיין לא מצאתי נחת. יש לי חברות טובות שאני אוהבת, אבל אין לי משפחה ראויה, ואין גם משפחה ראויה באופק. אמנם בעשר השנים האחרונות קיבלתי את הנשיקה הראשונה שלי וגם כל מיני נקודות ציון נוספות על הדרך, אבל עדיין לא הייתה אהבה גדולה. עשר שנים בלי אהבה גדולה, ואני גם לא בטוחה שאת הזו לפני 12 שנה אפשר לציין כאחת, בעיקר כי היא בכלל לא הייתה הדדית. עשור בלי מישהו שאני אאמין לו כשהוא מחבק אותי ומבטיח לי שהכל עוד יסתדר. ונכון שהיו את התקופות הקצרות בהן הלב שלי פרח ופרפר והאמנתי, אבל תמיד נחלתי אכזבות. ולפני כמה ימים חשבתי לעצמי מחשבה עצובה מאוד, שיש שני סוגים של אנשים עצובים מאוד בעולם – כאלו שמבחינתם העצב כל כך נורא שהלוואי והיו מפסיקים לחיות כדי להפסיק לחוש אותו, וכאלו שמבחינתם העצב כל כך נורא שהלוואי שהחיים ימשיכו כדי שמשהו יוכל לפצות עליו, וכמה קשה מבחינתי להשתייך לקבוצה השניה כי בינתיים ההרגשה היא שכלום לא מפצה. בארבעת החודשים האחרונים כל רגע מרגיש יותר קודר מהקודם ואני לא מוצאת סיבות אמיתיות לחייך. במקום מסוים אני מייחלת לכך שאפסיק להיות כל כך אופטימית, שאפסיק לקוות שהדברים עוד יסתדרו. אבל לצערי זו תכונה מולדת שאני פשוט לא מצליחה לשנות, האופטימיות הנצחית שלי. הידיעה שעוד קצת סבל והנה, תגיע העלייה. על אף שהיא לא מגיעה כבר כל כך הרבה זמן.

ואם בכל זאת אני צריכה לסכם את העשור האחרון, הרי קרו בו לא מעט דברים משמעותיים. השירות הצבאי שלי, שהיה אמנם מזעזע אבל בו רכשתי כישורים אמיתיים לחיים וגם הכרתי את אותן שתי חברות המוזכרות לעיל. הלימודים, שעוד שניה מסתיימים, אבל הם לקחו חלק עצום בחיי והכניסו לתוכם גם כן אנשים חשובים שאני מקווה שאזכה להשאיר לצדי לעוד הרבה זמן.
העבודה בחנות הספרים שהייתה מבחינתי הגשמת חלום כי תמיד אמרתי שאעשה זאת, גם הטיסה לניו יורק- אפילו שהייתי שם בדיוק לארבעה ימים. ובלונדון ביקרתי שלוש פעמים בעשור האחרון!
עברתי לגור לבד בירושלים ולמדתי על חיי שותפים, על תשלום חשבונות ולקיחת אחריות.
וגם הייתה הנשיקה הראשונה שלי שהגיעה באיחור אבל הגיעה בסוף, ובדיוק כמו שכתבתי, גם כמה דברים נוספים… וכך הילדה שהייתי בתיכון שקיבלה את הכינוי פרידג'ידית והייתה כל כך פרידג'ידית שאפילו לא ידעה מה זה אומר, גילתה על עצמה כמה דברים. אני עדיין חסודה מדי בכדי לכתוב על סקס אפילו במקום כל כך אינטימי אבל אני שמחה שיצא לי לחוות ואילו מעט ממנו בעשור האחרון.

ועוד עשר שנים? אני זוכרת שלפני חצי שנה בערך, נכנסה לחנות אישה עם הילדה הטרייה שלה, ואיכשהו זרקה את העובדה שהיא בת 37, ואיכשהו גם סיפרה על כך שזו הבת הראשונה שלה, כי היו לה דברים יותר חשובים על הפרק מלהביא ילדים. אמנם תמיד רציתי להיות אמא צעירה, ואם העניינים היו תלויים בי הייתי מתחתנת בשנה הקרובה ומביאה ילדים תוך שנתיים, אבל היה משהו מנחם בלראות אותה, ויש משהו מנחם עכשיו במחשבה על כך ששום דבר לא מאוחר ויש לי עוד עשור להגשים את החלום הזה. עשור לצאת בו לעצמאות אמיתית בה בכלל אין לי תלות במשפחה שלי שמאכזבת אותי פעם אחר פעם, עשור למצוא בו את אותה אהבה גדולה ולזכות לעוד הרבה סקס טוב, עשור לשמור בו על הבסטיות שלי וגם על החברים שהכרתי באקדמיה. עשור שבו הכל עוד יכול להתהפך ולהסתדר לטובתי, כי בכל זאת, על אף העצב הכל כך עמוק ששורר בתוכי כבר כל כך הרבה זמן, עוד יש תקווה.

מודעות פרסומת
Anyway the wind blows

Anyway the wind blows

לפעמים אני מוצפת בכל כך הרבה רגשות ומחשבות שהאינסטינקט אומר לי ללכת ולכתוב עליהם בבלוג. גם אם אין לי משהו קונקרטי שיכול להיכתב במילים, ברירת המחדל היא פשוט להתיישב מול המקלדת ולהוציא החוצה.
אני מדמיינת את עצמי לפעמים בעתיד, מתיישבת סוף כל סוף על ספת הפסיכולוגית אחרי שנים בהן אני טוענת שאני זקוקה לאחת אבל זו הוצאה גבוהה מדי עבורי, וכשהיא שואלת "איפה תרצי להתחיל" אני פשוט פורצת בבכי, כי לא ברור איפה נקודת ההתחלה של העצב שלי, או איפה נקודת הסוף. מול מקלדת זה יותר קל כי אפשר לחשוב, לסדר, לערוך. בפסקה הזו אני יכולה לכתוב על הבעיה ההיא, בפסקה הבאה על הבעיה הזו. בחיים האמיתיים הראש בבלאגן.

אתמול קמתי מחלום ריאליסטי מאוד בטלטלה. החלום היה קשה כי התמודדתי בו עם מטענים שמטרידים אותי ביומיום, אבל הוא פתר כמה בעיות, ולקום למחשבה שהן לא פתורות ולידיעה שהן ככל הנראה לא ייפתרו בקרוב ממש ריסק לי את הלב.
כרגע אין לי משפחה, זו העובדה. אמא שלי כבר מזמן מחוץ לתמונה. אחותה לא מנסה ליצור איתי קשר, היא מגיבה אחת לכמה זמן על איזו תמונה שאני מעלה לפייסבוק על Public, כאילו להראות לי שלא שכחה ממני, אבל בפועל היא לא באמת שם.
אבא שלי… אני מאוכזבת מאוד, אבל אין לי מה לעשות עם האכזבה הזו. לפני מספר שבועות הוא הודיע לי שאת ערב ליל הסדר נעביר כל המשפחה בבית מלון כי הוא ואשתו סגרו נופש של מספר ימים. אם נתעלם מהעובדה שאני מסרבת לדבר עם אשתו ושלא התארחתי אצלם כבר שלושה חודשים, הנופש הזה נקבע בדיוק כשאני מתאוששת מניתוח. כשאמרתי לו את זה הוא אמר "אוי, שכחתי." למרות שהניתוח הוא נושא שיחה עיקרי שלנו בזמן האחרון ושציינתי בפניו כמה וכמה פעמים שקבעתי אותו קצת לפני פסח כדי שאוכל לנצל את החופש מהלימודים להתאוששות. אז מעבר לשכחה הוא לגמרי בסדר עם העובדה שאני הולכת להעביר עוד חג לגמרי לבד. חברים אומרים לי להעריך את המאמץ על כך שהוא לפחות דואג להתקשר אליי מדי יום וגם לבוא לבקר אותי אחת לחודש, אבל אני מתקשה להתעלם מחוסר המאמץ שלו לנסות לגשר בין אשתו לביני ולהבהיר לה שאני בעדיפות עליונה. בפועל אני במקום השני וזה פוגע מאוד. שאלתי אותו אם הוא היה קובע את הנופש הזה שבוע אחרי הניתוח של אחותי והוא שוב אמר "אני מצטער, באמת ששכחתי."
אז אולי אבא שלי עדיין בתמונה כתומך או אפוטרופוס, אבל זה לא מרגיש כמו משפחה. כשחג המולד מתקרב וכל חבריי האמריקאים מספרים בפייסבוק על איך הם חוזרים לבית ההורים כדי לחגוג ומתרגשים מהאווירה המשפחתית, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שבטח הייתי הקלישאה של היהודיה שאוכלת אוכל סיני בחג המולד כי הם המקום היחיד שפתוח ואפשר להזמין ממנו וגם ככה אני לגמרי לבד.

זה לא שכל אספקט נוסף בחיי מכפר על כך. זוגיות לא נראית באופק, וזה די לגמרי באשמתי כי אני לא עושה שום דבר בכדי לחפש אחת, אבל יודעת שהחיפושים רק יתסכלו אותי יותר ואני לא בתקופה בה המצב הנפשי שלי מאפשר לי את התסכול הזה. למזלי הרב מאוד יש לי את חבריי מהלימודים שאני כל כך אוהבת ומעריכה, אבל מפחדת מאוד שברגע שיסתיימו הלימודים ילך כל אחד לדרכו והכל יתפוגג. לפעמים קשה לי לשמור על חברויות, ולפעמים זו פשוט התחושה שהכל חד-צדדי. למשל, אני עושה מאמצים רבים בכדי להגיע למרכז ולפגוש את חברות שלי, אבל ההפך לא קורה הרבה. הפעם האחרונה שבה החברה הכי טובה שלי(!) עלתה לירושלים בכדי לבקר אותי הייתה לפני שנתיים, ביום ההולדת שלי, ואני יודעת שאם אשאל אותה אם היא רוצה לבוא לבקר אותי היא תציג את זה כאילו זו טרחה עבורה – כאילו זו לא טרחה עבורי להסחב לכיוונה בתחבורה ציבורית (לה לעומת זאת יש רכב פרטי – היא פשוט לא אוהבת לנהוג, ואין מצב שהיא תשתמש בתחבורה ציבורית). אני גם יודעת שאם אגיד לה שאני נעלבת מכך, היא איכשהו תהפוך את היוצרות ותעלב מכך שאני נעלבתי, אז אני פשוט לא טורחת להעלות את זה, כי אין לי כוח לוויכוחים מיותרים.
הלימודים מעייפים ומסתכלים. אני חוזרת בכל יום הביתה אפוסת כוחות ומיד ממשיכה לעבודה. חוק שני השעונים שהצלחתי להתמיד בו בסוף שנת הלימודים שעברה כבר לא מצליח לתקף את עצמו, אבל גם הפעם אני יודעת שזו אשמתי, שפשוט אין די מוטיבציה. שמתי לב לכך בעיקר היום, כשקמתי מהמיטה בשעה 11 וחצי – בעבר בימי שבת שנאתי להמרח במיטה אחרי השעה 10 כי הרגשתי שהיום כולו הולך ומתבזבז. היום אני מרגישה שגם ככה אין לי סיבה טובה מספיק בכדי לקום מהמיטה, אז לפחות שאמשיך לישון עוד קצת, שהרי אני יודעת שבמהלך השבוע אני לא יכולה לישון.

בינתיים אני מנסה לעודד את עצמי על ידי התרכזות במראה החיצוני שלי. מחדשת את כל העגילים שהיו לי בזמן התיכון. קונה משקפיים חדשים, נעליים חדשות. אם אני סובלת אז לפחות שאהיה יפה. מנסה לשכנע את עצמי לחזור לשגרה בריאה של ספורט ואכילה נכונה, אבל אוכל הוא נחמה טובה ותמיד יש תירוץ. קודם חנוכה, אחר כך הגיע המחזור שלי, עכשיו מגיע חג המולד ויש יציאה שנתית שאני עושה בערב חג המולד בכל שנה… ואחר כך אחזור לדיאטה, מבטיחה. מכל הדברים שיכולתי לבקש – משפחה נורמלית, זוגיות טובה, חברויות טובות, אני מרגישה שבמקום מסוים אם הייתי יכולה לבקש כל משאלה הדבר הראשון שהיה קופץ לי לראש היה לאכול בלי להשמין. אני בטוחה שאותה פסיכולוגית שרירותית מתחילת הפוסט הייתה דואגת להזכיר לי שאני מחביאה אי שם מאחורי כל הבעיות שלי גם סוג של הפרעת אכילה.

2018 הייתה שנה קשה. בעיקר כי חשבתי ש-2017 הייתה קשה, ואז הגיעה 2018 והוכיחה לי שתמיד יש עוד לאן לרדת. אני מפחדת לתלות יותר מדי ציפיות ב-2019. מפחדת שכל מה שאמור לתקן את הלופ הנוראי שנכנסתי לתוכו לא יגיע ולא יתקן. מפחדת שלא יהיו לי סיבות טובות לקום מהמיטה לפני 10.

זה פוסט ממורמר מהרגיל, אבל יש גם ימים כאלה. ותקופות כאלה, שמרגישות כאילו הן נמשכות נצח ופשוט לא חולפות. ותקוות אינסופיות על היום שבו אכתוב על אושר, על אף שאני מקווה שיום כזה יגיע עוד מהרגע שבו פתחתי את הבלוג הראשון שלי, אי שם לפני 14 שנה. ואולי הוא יגיע. ואולי לא, ואני אהיה כמו הבחורה בפרק הראשון של עונה 15 של האנטומיה של גריי, שלהגיע לבית חולים מוקף רופאים חתיכים ירגיש כמו גן העדן שלה, ואז בפרק שאחרי היא תמות מחיידק טורף.

למה לחיות חיים בהמתנה?

למה לחיות חיים בהמתנה?

כמוזיקאית בנפשי (בהשכלתי אני ג'אזיסטית!) או אולי כסתם אחת שחיה את חייה מרפרנס לרפרנס בתרבות הפופ (למי שפספס, אני לא ג'אזיסטית בהשכלתי, זו הייתה רק מחווה לאילן פלד בדמותה של דנית חובבת הברנפלקס) אני נוהגת לתת לפוסטים שלי שמות שירים או שורות מתוך שירים, שבדרך כלל מקושרים לפוסט או שסתם התחבבו עליי לאחרונה, כשלרוב מלווה גם ההסבר על הקישור, במידה והוא לא ברור מאליו. אני בדרך כלל משלבת את ההסבר כחלק מהפוסט, אך היום אחרוג ממנהגי ואספר, עוד לפני הפוסט, על השיר שממנו לקחתי את השורה הזו, שמתארת את חיי לאחרונה.

אז אי שם לפני 8(!) שנים, פרסומת חדשה לתפוצ'יפס עלתה לאוויר (מבטיחה שאני לא מקבלת תמלוגים, לא מתפוצ'יפס ולא מברנפלקס) וזה עוד היה בימים בהם היה לי זמן לצפות בפריים טיים ערוץ 2. השיר שהתנגן ברקע ממש לכד את תשומת לבי ואצתי רצתי לחפש אותו ברשת בכדי לגלות שקוראים לו "יש לך סיבה", שיר של להקה אלמונית בשם "המועדון" שעד היום לא שמעתי שום שיר נוסף שלה. אז לא הפכתי למעריצה גדולה של הלהקה, אין כאן סיפור סוחף לב על הפאנאטית שאני, אבל השיר כן הפך לשעון המעורר שלי שאני לא מעזה להחליף, כי בכל מקרה של שיר אחר, הוא נמאס עליי תוך חמישה ימים וגם כן הורס לי לגמרי את השיר (כבר שנתיים שאני לא מסוגלת להאזין ל- Here come's the sun). איכשהו על השיר הזה האימה פסחה, עדיין בכל פעם שבה אני מקשיבה לפזמון יש בו משהו שממלא לי את הלב, על אף שאת התופים בפתיח אני שומעת מדי בוקר וזו לא אחרת מקריאת ההשכמה שלי.

אז עד כאן הפתיח, ועכשיו גם אנסה להטמיע את השיר כחלק מהפוסט ולקוות שזה יעבוד לי, אני כאן כבר כמעט שנה ועדיין לא הוטמעתי בעצמי במערכת…

ועכשיו… לפוסט עצמו. שלא הולך להיות שונה בהרבה מפוסטים אחרים שכבר כתבתי כאן, כי כפי שמרמזת כותרת הפוסט, אני חיה את חיי, בערך, בהמתנה.

לאחרונה במקום לבזבז את הזמן בלצפות בסדרות שלי (ויש לי הרבה סדרות לצפות בהן והרבה השלמות לעשות), אני מבזבזת את הזמן בלחשוב חמש צעדים קדימה ולתהות על חיי העתידיים. זה אלמנט שחוזר הרבה בפוסטים שלי, השעון מתקתק והזמן חולף ובעוד שנה מהיום אהיה במקום אחר, בסטטוס אחר וכל הדאגות ההיפותטיות ששוכנות בראשי כרגע יהיו קונקרטיות. אבל היום אתמול חזרתי מוקדם מהקמפוס ולשם שינוי במקום לחשוב קדימה, חשבתי אחורה. קורא ותיק ביקש לינק לבלוג הזה, שהוא אמנם בן שנה אבל עדיין חדש, וגרם לי לקרוא אחורה, כמנהגי הותיק, ולתהות איפה הייתי ומה עשיתי בשנה שחלפה.

זו הייתה שנת המתנה ללא ספק. אני בכל פעם מנסה לשכנע את עצמי שזה לא באשמתי, הלימודים הם אותם לימודים ארוכים ומייגעים (ובפועל בלימודים עצמם התקדמתי המון מהמצב בו הייתי בשנה שעברה, והיום אתמול הייתה לי תורנות במחלקה שאני רוצה להתמחות בה והלב שלי התמלא, התחושה של "כאן אני צריכה להיות" הייתה חזקה מתמיד); המשפחה הדפוקה שלי היא אותה משפחה ולמעשה בכך שהרחקתי את עצמי מהגורמים שמכעיסים אותי ופוגעים בי בה התקדמתי בצורה מסוימת ולא עמדתי במקום; אין לי יותר מדי מה לומר על הזוגיות, כשיש לי זמן אני יוצאת לדייטים, כשאין לי אני מתמודדת עם מר גורלי ותוהה אם באמת נחתה עליי סוג של קללה ונגזר עליי להיות לבד לנצח; אבל מעבר לכך, לא הרבה השתנה. אני מרגישה כאילו במשחק החיים זרקתי את הקוביות ובזמן שאחרים קיבלו 6-6 אני קיבלתי 1-1, מתקדמת לאט מדי כשאני רואה את כל השאר צוברים נקודות.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב אתמול כשאני עוד מבולבלת, מנסה לסכם בעצמי את הדברים שעברו עליי השנה, מוטרדת מהעובדה שכמעט כל פוסט שלי מסתכם במילים "נחכה ונראה" או "הכל עוד יכול להשתנות", כאילו אני מנסה בכוח לשכנע את עצמי שהפריצה הגדולה שלי עוד יכולה לקרות, שעוד עשוי להגיע משהו שיהפוך את חיי משגרתיים ומשמימים למרתקים, משהו שיגרום לי להפסיק לחיות את חיי בהמתנה, הרי בינינו, זה מתסכל ולא מועיל. אני אמנם לא מחסידי המשפט "חיה כל יום כאילו הוא האחרון שלך", לגמרי מאמינה שצריך להניח יסודות כדי לבנות חיים יציבים ומרשימים, אבל תמיד יש נקודה של ייאוש לפני הסוף, הכי חשוך לפני עלות השחר. ואולי דווקא ההפסקה הזו שלקחתי באמצע כתיבת הפוסט, שנכפתה עליי על ידי המציאות (שכללה קשקושים עם השותפה החדשה [שונה מאוד ממני, המשותף הוא ששתינו דעתניות מאוד, וזה קשה אבל לשמחתי אנחנו מסתדרות] ואחר כך קפיצה לחברה לצפייה משותפת בבית הנייר [הסדרה הכי overrated ששמעתי עליה לאחרונה, טלנובלה במסווה של הפקה יפה, אני באמת לא יודעת איך כולם לא מפסיקים לדבר עליה, אבל אני רק באמצע העונה הראשונה]) עזרה לי לעודד קצת את עצמי במחשבה על מה שכן השגתי השנה. על כך שעל אף הכל, סירבתי לחיות בהמתנה.

האושר שלי השנה היה בדברים הקטנים. בלהחליט שאין טעם לומר לעצמי שאדחה את המניקור הקבוע ואת הנטפליקס לימים בהם אהיה עשירה, זו השקעה שמשמחת אותי והיא שווה את זה. בידיעה שאם לא אוכל לאמץ כלב לעת עתה, לפחות לקחתי כלבלב לאומנה ועשיתי אותו מאושר לזמן קצר, ובזכות הפרסומים שלי הוא גם אומץ ועכשיו יהיה מאושר לטווח הארוך. האושר שלי היה בלקבוע סופית תהליך שאני מחכה לו כבר המון שנים ומאז ומתמיד אמרתי שאני "מחכה לרגע הנכון". אז הוא נקבע. אפשר לומר זאת גם על הקעקוע שלי.

ונכון שיש לי עוד המון לחכות לו. השנה הזו, שאני יודעת שאסתכל אחורה ואחשוב על כמה מהר היא עברה, אבל כרגע מרגיש שהיא מזדחלת. השנה שאחרי, השנה הראשונה שלי מחוץ לבועה, כאדם בוגר ועצמאי עם משכורת אמיתית והחלטות אמיתיות לבצע. כל מה שהיא תביא אחריה – ההתמחות, אם באמת אזכה להתמחות במה שאני רוצה להתמחות בו; האנשים החדשים שייכנסו לחיי, אולי ביניהם גם האחד. הכלב שאאמץ סוף כל סוף והוא יהיה לגמרי שלי!

אז למרות שאני חיה את החיים בהמתנה, אני גם חיה את הרגע. או לפחות משתדלת. ועל אף שהמוטיב הזה קצת מעציב אותי במקום מסוים, אני עדיין מסיימת גם את הפוסט הזה בקריאה שאמנם 2018 כמעט נגמרת והפוסט הזה וודאי מסכם אותה, דצמבר כולו עוד בפניי, וגם יומיים חמודים של נובמבר, והמון עוד יכול לקרות.

ומה שהכי חשוב, הוא שיש לי סיבה.

ושוב נובמבר

ושוב נובמבר

אמנם יש עוד יומיים עד לבואו של החודש הכי פחות אהוב עליי בלוח השנה, אבל נדירה ההזדמנות לשבת ולכתוב פוסט, אז החלטתי לנצל אותה. הכי פחות אהוב כי הוא מציין את האובדן הראשון שלי בגיל 13 כשחברה נפטרה מסרטן, הוא מציין את החודש שבו סבתי נפלה למשכב עד שנפטרה כמה חודשים אחר כך והוא מציין אפילו את החודש שבו חוויתי את שברון הלב הראשון שלי – לא מאהבה נכזבת לגבר (מיני-שברון שכזה היה לי דווקא בחודש מרץ בשנת 2007, והלוואי ולא הייתי טובה כל כך בתאריכים) אלא דווקא ממי שהייתה חברתי הטובה ביותר. אם מוסיפים לזה את שעון החורף או את העובדה שהוא חודש שמודיע רשמית על חזרה לשגרה, אני תמיד קצת נלחצת לפני הגעתו, מתפללת שהפעם יהיה נובמבר טוב.

אבל נובמבר עוד יכול להפתיע, ובינתיים צריך לסכם את אוקטובר. לאט לאט התאוששתי מהפרידה מכלבלב האומנה שלי וקיבלתי את העובדה שהוא ככל הנראה מאושר יותר עכשיו, ושנת הלימודים האחרונה שלי סוף כל סוף התחילה. אנחנו מחזור תפר, המחזור שלפנינו הוא המחזור האחרון של תוכנית הלימודים הישנה, המחזור שאחרינו הוא המחזור הראשון של התוכנית החדשה ואנחנו איפשהו באמצע, מנסים לספוג את ההשלכות. הכל עוד מבולבל מאוד, כולנו חוששים שלא נעמוד בקצב ובהספקים. אני בעצמי עוד לא לגמרי מאופסת, ובשבוע האחרון חטפתי צינון מזעזע שריתק אותי למיטה וגרם לי להפסיד יום לימודים (זה לא קרה מזמן, כי בשנים הקליניות להפסיד יום לימודים משמע להפסיד שעות עבודה יקרות) אז אני בכלל מרגישה מנותקת. כמו בשנה שעברה, גם החזרה למשרה הסטודנטיאלית שלי מרגישה אינטנסיבית ומבלבלת ואני מחכה לרגע שבו כל החלקים יתחילו ליפול למקומם הנכון. כמובן שזה לא לגמרי תלוי בי, אבל מה שכן תלוי בי דורש ממני להבריא במהרה, לשנס מותניים ולהתחיל לפעול.

ומה עוד? רופא העור שלי צרב לי כמה יבלות והתוצאה ככל הנראה תצטלק, וזה מתסכל אבל בינתיים אני מורחת הררי משחות ומקווה שהעניין יחלים כלא היה. אני חולמת בינתיים על קעקוע שני וגם על עגיל שאפילו שקלתי ללכת לעשות היום בספונטניות אבל בגלל שאני עדיין לא מרגישה טוב החלטתי לוותר על העניין לבינתיים. על אף המרגש העברתי את יום החופש עם חברות שלא ראיתי מזמן וכמובן שהלכתי להצביע למתמודד החילוני והצעיר של ירושלים.

וזהו, אני מניחה. איך אומר המשפט, No news is good news, אבל כמו כל התמה של הפוסטים האחרונים שלי, אני רק רוצה להעביר את הזמן קדימה. לחופשת הפסח, ואחר כך לחופשת הקיץ שבה תוך כדי מבחנים אצטרך לעבור דירה, ואחר כך לטיול הגדול של אחרי הלימודים. ואז החיים האמיתיים יתחילו. אבל מה שמשעשע הוא שכשדיברתי עם המנחה שלי על כל התוכניות האלו, על העתיד הזה, היא אמרה לי את מה שאני תמיד אומרת לעצמי, "לכי תדעי כמה יכול להשתנות בזמן הכל כך קצר הזה." והיא צודקת. אז נחכה ונראה.

51-49

51-49

עד הצבא אהבתי מאוד סופרת בשם ג'ודי פיקו וקראתי ממספר כתביה. הספר האהוב עליי שלה ובכלל הוא שומרת אחותי, אבל יצא לי לקרוא כמה ספרים נוספים שלה, שאת רובם, לצערי, אני לא זוכרת; עם זאת, אני זוכרת משפטי מפתח, אמרות ועצות שנחקקו בי, ואחד מאלו היא התיאוריה הנ"ל, תיאוריית 51-49. התיאוריה גורסת שבכל החלטה שאנחנו חושבים שהלבטים מתחלקים לחלוטין 50-50, תמיד יש צד אחד שמנצח, הצד ה-51, וכשאנחנו מתלבטים אנחנו בעצם מחפשים את החיזוקים שיהפכו את ה-51 למספר גבוה יותר ומשמעותי יותר.

בהרבה החלטות 50-50 בחיי חיכיתי לנקודות שיאמרו לי מהו הצד ה-51, ולפעמים הן הגיעו באיחור או בתזמון לא מתאים, ולפעמים 49 ניצח אחרי הכל. כמו במקרה של ההחלטה הקריטית שהייתי צריכה לעמוד מולה, אם להשאיר את כלבלב האומנה שלי איתי או למסור אותו הלאה.
על אף שהפשוש שלי פורסם בלי סוף, לא נראה היה שמישהו עומד לאמץ אותו. ובעקבות זאת, למרות כל הקשיים שנערמו, על אף שאמרתי לעצמי שזה יקר, שלא מגיע לו בית כמו שלי שבו הוא לא יכול לרוץ ולהשתובב ולטייל, שהייתי רוצה לתת לו יותר משני הטיולים הקצרים שאוכל לתת לו בתקופת הלימודים, עמוק בלב כל כך רציתי שיישאר איתי. דחיתי ודחיתי את הרגע שבו אשאל את השותפות שלי לגביו כי ידעתי שמאחת מהן התשובה תהיה שלילית וכל כך לא רציתי שהתשובה הזו תגיע, כי במקום מסוים בלב קיוויתי שהוא פשוט יוכל להישאר.

ובסופו של דבר הגיע רגע האמת, ואמש, ימים בודדים לפני החזרה ללימודים, שלחתי לשותפות שלי את ההודעה המנומסת לגבי הדדליין לשהותו של הפשוש שלי. הבהרתי להן שאם הוא נשאר הוא באחריותי המלאה כמובן, ושלעת עתה לא אאמץ אותו כי האידיאל מבחינתי הוא עדיין שימצא בית טוב יותר מהבית שלנו. השותפה הצפויה כתבה שלא מתאים לה, אני כיבדתי אבל מאחורי מסך הטלפון פרצתי בבכי. רצתי לחבק את הפשוש שלי ולומר לו שאני אוהבת אותו, מבלי שהוא יבין יותר מדי. הידיעה שאם לא אמצא לו בית מאמץ הוא חוזר למכלאה ניפצה לי את הלב. אבל זה היה רק טפטוף קל לעומת מה שאני מתמודדת איתו בשעתיים וחצי האחרונות.

היום בבוקר, כאילו משמיים, קיבלתי שיחת טלפון מאישה נחמדה שגרה במושב בדרום עם בעלה וילדיה ושני כלבים נוספים והם מתעניינים בפשוש שלי. סיפרתי לה שיום האימוץ של העמותה מתקיים היום ושהיא מוזמנת לבוא ולהכיר אותו, ובמידה וחלילה לא יתאים, גם כלבים נפלאים אחרים. אבל לא, הם הגיעו. באו במיוחד אליו, ליטפו והכירו והחליטו ללכת על זה.
באותה שניה הייתי המאושרת באדם! שמחתי בשבילו כל כך, וגם עבורם על כל האושר שהם לא יודעים שמצפה להם. חיבקתי וליטפתי את הפשוש שלי והסתובבתי איתו עוד קצת בזמן שהם עשו את כל ענייני הביורוקרטיה. אבל מהשניה שבה מסרתי את הרצועה שלו אל הבעלים החדשים שלו, הדמעות עלו. זה קרה, כאמור, לפני שעתיים וחצי, ומאז אני לא מפסיקה לבכות. בכיתי כשנפרדתי לשלום ממנהלת העמותה והודיתי לה על ההזדמנות, בכיתי כשעליתי על הרכבת הקלה ואחר כך גם על האוטובוס. בכיתי עוד יותר כשהגעתי לדירה ובכל פינה נזכרתי בו. אני בוכה עכשיו כי שלחתי הודעה לאמא המאמצת והיא עוד לא ענתה לי ואני מפחדת, מפחדת שהנסיעה לא עברה בשלום, מפחדת שהנסיך שלי מפוחד בעצמו, מפחדת שהוא לא מסתדר עם הכלבים החדשים, מפחדת שהוא בוכה כמו שהוא נוהג לבכות כשאני משאירה אותו לבד בבית. שבורת לב על כך שאין לי דרך להסביר לו שהפרידה שלנו היא לטובתו, שבורה מכך שהוא עבר למקום רחוק שאני לא יכולה לבקר בו, מהמחשבה על כך שלעולם לא אזכה שוב לחבק וללטף אותו, שהוא כבר לא יקפוץ עליי בחיבה בכל פעם שבה אני חוזרת הביתה או בכלל, שהוא לא יתגלגל על הגב ויושיט לי את הבטן לליטוף, שהוא לא יניח עלי יד כשאפסיק ללטף אותו כדי לבקש ממני להמשיך. המחשבה על כך שכשאקום מחר בבוקר הוא לא יהיה על הרצפה ליד המיטה קורעת לי את הלב; הבוקר לאחר שיחת הטלפון, בגלל התחושה הטובה, נתתי לו לעלות על המיטה שלי לראשונה, והוא רחרח בהתרגשות. זו הייתה הפעם הראשונה והפעם האחרונה, ועכשיו כל מה שמתחשק לי הוא שיחזור אליי, יעלה על המיטה ונתרכבל יחד. יצאנו יחד לטיול האחרון, הוא התרגש לחלוטין כהרגלו כשניגשתי אל הדלת והורדתי את הרצועה מהמתלה, ייבב באושר כמו שתמיד עשה כשהתעכבתי בסיבוב המפתח, רץ אל הגינה הקטנה ורדף אחרי חתולים כמו שאהב.

אני יודעת שיהיה לו טוב. אני יודעת שמסרנו אותו למשפחה טובה, עם נסיון עם כלבים, במושב שבו הוא תמיד יוכל להתרוצץ כמו שהוא אהב, עם כלבים נוספים שיוכל לשחק איתם בכל הזדמנות. אבל עכשיו כשאני לבד בבית ואני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה, כל מה שמתחשק לי הוא להמשיך לשבת על הספה ולבכות, להרשות לעצמי לעוד כמה רגעים להיות אנוכית, להבין שה-51 שלי היה להישאר איתו לנצח.

בייבי שלי, למה כל כך קשה להפרד? אוהבת אותך תמיד. נחקקת בליבי לנצח.

ההיסטוריה של המחר

ההיסטוריה של המחר

בשבועות האחרונים אני לא מרגישה שאני חיה בהווה אלא בעתיד. מוזר לומר את זה, שהרי זה לא נכון, וההווה הוא הכאן והעכשיו שלי, אבל כל הדברים שעוברים עליי קשורים לתוכניות של אני העתידית, דברים שנשזרים לאורך שנת הלימודים האחרונה שבאה בפניי וכאלו שעתידים להופיע מיד אחריה. יכול להיות שכששנת הלימודים עצמה תגיע היא תכה בי במפתיע ואצטרך להתמודד עם כל מה שהיא מבשרת לי, אבל כרגע אני מנסה שלא לחשוב עליה – היא הרי תעבור, סביר שבשלום – זו הפעם הראשונה מזה חמש שנים שבה אני לא מפחדת שאשאר שנה; בינתיים אני חושבת על כל הדברים שהם עדיין בני שליטה מבחינתי ומתכננת לי את כל מה שיבוא אחרי. היום למשל עבר עליי יום ארוך שבסופו חשבתי לעצמי, "כך הולכת להראות המציאות שלי בעוד שנה וקצת", ועובדה שרק עכשיו, כשהשעון מראה 22:45, אני יכולה להרשות לעצמי לשבת כאן ולכתוב את הפוסט הזה; אבל בסך הכל, היה לי יום נחמד, על אף היותו מעייף. מה עשיתי היום? קמתי ב-6 בבוקר, הוצאתי את הכלב שלי לטיול, חזרנו ב-6 וחצי, אכלתי ארוחת בוקר והתארגנתי. ב-7 יצאתי לעבודה, ב-4 יצאתי ממנה, אבל הנסיעה הייתה ארוכה ובסופו של דבר הגעתי הביתה רק ב-6 כשהכלבלב שלי נואש ליציאת פיפי. יצאנו לטיול, פגשנו בידיד ועל הדרך גם עשיתי קניות, חזרנו הביתה ב-7 וחצי. האכלתי אותו, אכלתי ארוחת ערב, עשיתי כלים, קיפלתי כביסה, שטפתי את הרצפה בסלון ואז נכנסתי להתקלח. אחרי המקלחת ישבתי חצי שעה עם המגבת על המיטה ובהיתי בפלאפון. עכשיו נזכרתי שיצא פרק חדש של This is us, הורדתי אותו והחלטתי שבזמן שבו הוא יורד אכתוב פוסט, הוא ירד תוך 2 דקות ואני עדיין מקלידה בלהט, והפוסט רק התחיל.

אני מניחה שאני צריכה לעשות השלמה קצרה של חסר בסיפור – לא, לא אימצתי כלב. לפחות לא לבינתיים. מה שקרה הוא שלפני כשבועיים, ימים ספורים לפני שהשותפה המסבלטת שלי עזבה, דיברנו שתינו על כך שאשאר לבד בדירה, ובהקשר אחר אמרתי לה משהו על החיבה העזה שלי לכלבים ועל כך שבוודאות אאמץ אחד כשאסיים ללמוד, ואז היא הציעה לי לעשות אומנה. סך הכל זה נשמע רעיון די נחמד – יהיו לי שבועיים לבדי בדירה, רק אני אנוכי ועצמי – למה שלא אמלא את החסר בנוכחות כלבלב חמוד שישמח לשהות בדירה החמימה שלי הרבה יותר משישמח להיות בכלוב? מההיכרות שלי עם עצמי, שבועיים של לבד בבית יכולים להוביל לדיכאון ולמחשבה על כך שאין שום סיבה קונקרטית לצאת מהמיטה. חשבתי לעצמי שזה יהיה קליל ונחמד, בדומה לחוויה שבה אני קופצת לבני הדודים שלי ומוציאה את הכלבה שלהם לטיול. היא נותנת לי ללטף אותה, אני נהנית מתשומת הלב הקצרה שלה, בסופו של יום היא חוזרת לישון במיטת הכלבים שלה בפינת הסלון ואני חוזרת לקשקש עם בני הדודים שלי. הנחתי שהשבועיים שאתרום יהיו גם מספיקים בכדי למצוא לכלבלב האומנה אימוץ, הרי כולם רוצים לאמץ כלבים חמודים, לא? הו, כמה שטעיתי.

נתחיל בכך שכששוחחתי בטלפון עם אחראית העמותה על אומנה, הבהרתי בפניה שאני גרה בדירה סטודנטיאלית קטנה, אז הייתי סמוכה ובטוחה שהולך להגיע אליי כלב קטן יחסית. דמיינתי אותו משוטט בין הרגליים שלי בדירה וכמעט ובלתי מורגש. במקומו קיבלתי רועה גרמני – אמנם מעורב ויחסית קטן, אבל עדיין, רועה גרמני ששוקל לפחות 30 ק"ג, וכשאחד כזה קופץ עלייך נותרים אחר כך סימנים כחולים (איך אמרה לי היום חברה כשהיא ראתה את השריטות על הידיים שלי – You have an abusive pet!).
מעבר לכך, שכחתי פרט קטן וחשוב לגבי כל הכלבים שהכרתי בחיי שמרחיק אותם מכלבלב האומנה החמוד שלי – לכולם היו בעלים. אני הייתי דמות ברקע, נחמדה לעיתים, כזו שכיף ונחמד להרעיף עליה אהבה, אבל מעולם לא הייתי ה-אחת. ובדיוק היום במקרה קראתי בספר שחקר בעלי חיים שלכלבים לוקח כחצי שעה ליצור קשר חזק עם הבעלים שלהם – זה בערך היה הזמן שלקח לכלבלב שלי להתאהב בי לחלוטין ולא להותיר לי שום ברירה אלא להתאהב בו בחזרה. ואין דרך להסביר כמה טהורה ויפה האהבה הלא צפויה הזו! כבר מהלילה הראשון הוא סירב לישון בכל מקום בדירה שהוא לא יחד איתי בחדר. כשעזבתי את הדירה בבוקר למחרת, על אף שהשותפה שלי נותרה בה, הוא יילל בבכי שלטענתה של השותפה נמשך לפחות שעה! ולמחרת היא, כאמור, עזבה את הדירה והשאירה אותנו לבדנו, כך שכשאני הייתי צריכה לצאת מהדירה – אפילו אם זה היה לזרוק את הזבל – ממש כאבה לי הבטן מהמחשבה על כך שאני משאירה אותו לבדו. ובכל פעם שאני חוזרת הוא כל כך מתרגש! קופץ ומלקק ומתלהב ולא מניח לי. אני לא יכולה לשבת ברוגע עד שאני לא מסתערת עליו בליטופים כדי להבהיר לו שהנה, חזרתי! הוא לא נעזב שוב! ברור לי שלכלבלב חרדות נטישה מבעלים קודמים, הוא גם עבר התעללות ככל הנראה כי אחת האוזניים שלו כרותה. זה לא מונע ממנו להיות הכי אוהב בעולם, ואם חשבתי שכלבים מרעיפים אהבה לא ידעתי מהי עד שהיה לי כלב שהיה לגמרי, לגמרי שלי.

וכך פתאום הפכתי לאמא. זה היה מאוד לא צפוי, אבל פתאום אני דואגת לוודא שהוא אוכל (בלילה הראשון הוא לא אכל מרוב התרגשות, אז הייתי צריכה להאכיל אותו מכף היד שלי, כי אחרת הוא פשוט היה עסוק בלבהות בי ולא היה אכפת לו בכלל מהקערה מלאת האוכל שלו), עוקבת אחרי מספר היציאות ביום והמרקם שלהן (בבוקר הראשון הוא שלשל במרכז הסלון שלנו, על אף שהוא מחונך לצרכים, וניקיון היצירה הזאת היה החוויה המסריחה ביותר שנאלצתי לעבור בחיי), דואגת לשתיה מספקת, דואגת שלא עשה בלאגן, שהתנהג יפה, שלא הניח את העצם שלו על הספה בסלון. פתאום אני משתמשת במונחים כמו "אני לא מרשה לך להתנהג ככה" או "כל הכבוד, אני גאה בך", כאילו היצור הקטן מבין אותי, על אף שהוא לא גור כך שככל הנראה הרבה יותר קשה לו ליצור מאגר מילים אנושי שהוא מבין. בינתיים הוא עונה לפקודת 'שב' בתנאי שיש לי אוכל או רצועה ביד, קופץ עליי כשאני מבקשת חיבוק ומבין שאסור כשאני אומרת 'לא', אבל יש עוד על מה לעבוד.

עד כאן הכל נשמע טוב ויפה, אבל פה כמובן מגיע הקאץ'. הוא כלב אומנה. אומנה = שהות זמנית. חשבתי שאם אפרסם את הפרצוף החמוד שלו ברחבי הפייסבוק כולם ימהרו לאמץ אותו? כמה תמימה הייתי – לא קיבלתי אפילו פניה אחת! וכשיחלוף השבוע, תתקרב שנת הלימודים, השותפות שלי יחזרו לדירה וכך הכלבלב ואני נאלץ להפרד לשלום והוא צריך לחזור אל הכלוב.
אני יודעת מהי התשובה האינסטינקטיבית לסיטואציה המלחיצה הזו – תאמצי אותו! וואו, הלוואי וזה היה פשוט כל כך.
צריך להתחיל בעובדה שהיא משום מה לא ברורה כל כך לאנשים – להחזיק כלב זה יקר! רק בשבועיים שהוא כאן הוצאתי עליו 150 שקלים על חטיפים, עצמות ותכשיר נגד פרעושים. זה עוד אחרי שקיבלתי את האוכל עצמו מהעמותה וכך גם את הרצועה. אני ממש מחזיקה את עצמי שלא לקנות לו מיטה ומקווה שבינתיים הוא נהנה מהרצפה הקרירה שלנו בלילות קיץ חמים (זה שקר, אני ירושלמית, הלילות כבר לא חמים), ואני חולמת על היום בו אקח אותו לוטרינר ואבין למה הוא מתגרד כל כך על אף התרופה נגד הפרעושים שקיבל – מה אם זו אלרגיה???
מעבר לכך, יום לימודים שלי מתחיל בשעה 8 ומסתיים בשעה 5 פחות או יותר. זה אומר שאני מגיעה הביתה ומיד צריכה לצאת איתו לטיול. בשעות הערב אני עובדת מהבית. זה משאיר לי מעט מאוד זמן לטיול הזה, ובאופן כללי לתשומת הלב שכלב גדול כמותו זקוק לה. אני רואה בפארק הכלבים בימים בהם אנחנו מטיילים בו בעלי כלבים שזורקים אליהם כלי משחק והם רודפים אחריהם באושר – לי לא יהיה את הזמן לעשות את זה! הטיול שלי יהיה פיפי, קקי, סיבוב קצר, עוד קצת פיפי והביתה. נכון שזה עדיף על כלוב, אבל איפשהו שם צריכה להיות משפחה שיש לה את הזמן לעשות את זה. אולי אחת עם כמה נפשות, שבזמן שאחד מטייל עם הכלב, השני מכין את האוכל ומקפל את הכביסה ושוטף את הרצפה. כי גם מחויבויות כאלה יש לי, וזה בלי לדבר בכלל על עבודות ההגשה שאני אצטרך לכתוב בשנתי האחרונה ללימודים.
ומעל הכל – יש לי שותפות. עוד לא הצגתי בפניהן את אופציית האימוץ, אני קצת חוששת לעשות את זה כי זה מרגיש לי חצוף לגמרי, ואני יודעת שאני במקומן לא הייתי מרגישה בנוח אם אחת השותפות שלי הייתה שואלת אם היא יכולה לאמץ כלב ומעמידה אותי במצב הלא נעים של לומר לה לא. אני חושבת שלא תהיה לי ברירה אלא לשלוח להן הודעה בקרוב, לפחות על הארכת האומנה, ולוודא איתן שזה אפשרי, כשאני אומרת להן בפירוש שאני באמת, באמת אהיה בסדר גם אם אקבל סירוב. אבל לגבי אימוץ טוטאלי, לנצח, אני די חוששת שאחת מהן תסרב. היא כבר פגשה בכלבלב החמוד, העבירה איתו יום-יומיים, אבל נראה לי שנוחה לה המחשבה שהוא זמני בלבד ושהיא לא תחבב את הרעיון שהוא ישאר איתנו.

הלב שלי קרוע כי אני רוצה לשמור עליו, שהרי אין אהבה כזו בעולם. אני גם נשברת מהמחשבה על כך שהוא ירגיש כל כך עזוב ונטוש ומסכן כשאעביר אותו לאומנה אחרת או לאימוץ – גם אם זו תהיה המשפחה הכי טובה בעולם, תהיה התקופה הקצרצרה הזו שבה הוא לא יבין איפה אמא שלו שהייתה איתו בכל התקופה האחרונה. אני רק חושבת על היבבות שלו ועולות לי דמעות לעיניים. ומצד שני אני צריכה לזכור שמלכתחילה זה היה רק זמני ולא מתוכנן. מצד אחד אני מרגישה שעשיתי משהו מדהים למען כלב מתוק שהיה זקוק לאהבה הזו, ומצד שני אני מרגישה שזה כל כך מרושע מצדי לתת לו לטעום מטעם החיים הטובים ואז להחזיר אותו בלית ברירה לכלביה.

אני מניחה שאצטרך לתת למציאות לעשות את שלה. בינתיים אני ממשיכה לפרסם אותו לאימוץ ברחבי האינטרנט וביקשתי מהעמותה לעזור לי בכך, בו בזמן אני חושבת על הרגע שבו אשתף את השותפות שלי בשיקול האם לאמץ, או לפחות להמשיך להיות אומנה עד שנמצא לו בית, כי כואבת לי המחשבה שיחזור לכלוב. אני חושבת שהעניין הזה הוא לא לחלוטין בשליטתי והשתלשלות האירועים היא זו שתכריע את גורלו של הקטן שלי. בינתיים אני משוויצה בתמונות שלו ברחבי הרשתות החברתיות.

וחוץ מזה? כאמור, מתכננת את העתיד. קיבלנו את לוח התורנויות השנתי שאיפשר לי לקבוע תכנון שאני מקווה שיצא לפועל ובינתיים אני עוד רק מלחששת עליו לאנשים. קבעתי תור למספרה ולמניקוריסטית לקראת שנת הלימודים, וגם לרופא העור שלא ראיתי מזמן. והבלתי יאמן ככל הנראה עומד לקרות – אני הולכת להפסיק לעבוד בחנות הספרים שאני עובדת בה כבר 6 שנים. זו הייתה תקופה יפה ללא ספק, אבל לגמרי מיציתי, ואני מעדיפה שהשנה האחרונה שלי תהיה קצת פחות עמוסה, ויש לי כבר שני מקומות עבודה אחרים במקביל. מעניין איפה אהיה עוד שנה כשאסתכל אחורה ואחשוב על התקופה הזו. מעניין אם הכל יצא לפועל. מסקרן לראות מה החיים צופים לי. לפחות יש למה לצפות!

ועכשיו נותרו לי שבועיים של חופש לחיות בהם את ההווה. זה אומר הרבה נטפליקס וכלבלב חמוד וקצת בילויים. ואז שנה אחרונה. מי היה מאמין שזה יגיע כל כך מהר.

נ.ב. קטן – תודה לכולן על התגובות המחממות מאוד בפוסט הקודם. ריגשתן אותי ללא ספק, והלוואי והיו לי המילים להסביר כמה הייתי זקוקה להן וכמה הן חיממו לי את הלב. תודה, תודה, תודה.

גיל 27, שנת תשע"ט ומה שביניהם

גיל 27, שנת תשע"ט ומה שביניהם

התנהלתי ברוח ישראבלוג לאחרונה כשכתבתי פוסט כאוב מאוד, חסמתי אותו לתגובות ומספר ימים לאחר מכן (להלן – הערב) העברתי אותו אל הטיוטות, מתלבטת אם למחוק ולהשכיח או להשאיר בנבכי הזיכרון כי מה שלא הורג מחשל. עברו עליי כמה ימים לא מוצלחים בכלל, היו בהם הרבה רגעי שבירה, הלכתי לישון בבכי וקמתי בבכי. אבל אנחנו לא בימי ישראבלוג, ואני מרגישה שאני צריכה להוציא קצת זעם מהמערכת, ולמעשה כשהיום יצאתי לחגוג באיחור של שבוע את יום ההולדת שלי עם חברת הלימודים האהובה עליי (היא הייתה באיטליה ביום ההולדת עצמו והתארסה לבחיר ליבה בשעה טובה), בניגוד למנהגי שלא לשתף חברים בזוועה שנקראת המשפחה שלי, החלטתי בכל זאת לשתף אותה וזה הרגיש ממש טוב; אז הנה אני משתפת גם פה.

קודם כל, הבה נפתח עם קצת רקע – ההורים שלי התגרשו מהר מאוד, עוד לפני שהספקתי ליצור מהם זכרונות. למעשה, באתי לעולם בנסיון לתקן, להיות הדבק בין שני חלקי הפאזל שלא לגמרי התאימו מלכתחילה, אבל מן הסתם שזה לא עבד. אז זה נגמר, ושנים בודדות אחר כך, כשהזכרונות הראשונים התחילו להרקם, אבא שלי הכיר את אשתו לעתיד. אשתו קיבלה אותי בחבילה של ילדה קטנה שעוד אפשר לעצב בפלסטלינה – מעולם לא תיארו אותי כילדה קשה או עקשנית, אלא להפך, ידידותית במיוחד, מהאלו ששואלות את הגברת שיושבת לידן באוטובוס "איך קוראים לבעלך" או "באיזה צבע האודם שלך?" על גוון שאני לא מכירה.
האם אשתו החדשה של אבי חשבה לנצל את העניין הזה לטובתה ולגרום לה להתחבב עליי בהקדם האפשרי כדי שנוכל להפוך במהרה למשפחה חדשה ויציבה? הו לא. ההפך הגמור קרה, אשתו של אבא שלי הבהירה לו ולילדה שהייתי בכל הזדמנות שאני לא חלק, ושאם אני כן חלק, זה עדיין לא אומר שאני חלק אינטגרלי. כשהיינו יוצאים ליציאות משפחתיות הייתי מרגישה כמו הארי הקטן שנאלץ להתלוות אל הדארסלים ולראות איך מפנקים את דאדלי ומקפחים אותו. אני זוכרת במדויק נסיעה לאילת, כשהייתי בת 7 בערך ובנה מנישואיה הקודמים היה בן 3, וכל מה שרציתי היה לשחות עם הדולפינים, אבל בגלל דרמה שקרתה סביבו נענשנו שנינו והחוויה בוטלה.
הסיפור הזה אפילו לא משתווה לזיכרון הראשון שלי ממנה – אני בת 6, אולי פחות, הבן בן שנתיים ככל הנראה. הוא עולה על המיטה של ההורים בשבת בבוקר. אני רוצה להצטרף. אשתו של אבי מיד נוקבת בשמו ומוסיפה "תגיד לבת שלך שתרד מהמיטה, הרגליים שלה מלוכלכות." למי שתוהה, אני עד היום "הבת שלך". לא זכורה לי סיטואציה שבה היא קראה לי בשמי.

אז אחרי האקספוזיציה המרגשת הזו בה הצלחתם לרקום את דמותה של האמא המרשעת משלגיה, או סינדרלה, או כל סיפור אגדה אחר (ולצערנו הרב אשתו של אבי מכוערת בהרבה מכל אחת מהנשים האלו, ואני מציינת את זה באופן אובייקטיבי, באמת), נחזור לאירועי השבוע האחרון. אז כפי שהתלוננתי בפוסטים הקודמים, יום ההולדת שלי הגיע ואיתו גם החגים. התוכנית הייתה כלהלן: בערב יום שישי אסע לאבי, נצא יחד – הוא, אשתו, בנה, אחותי הקטנה ואני למסעדה לרגל יום ההולדת שלי. אני אשן אצל אבי, למחרת אסע לחברה כדי להתארח אצלה, אשאר לישון אצלה, בראשון בבוקר אלך לעבודה ומיד אחר כך אחזור לאבי לארוחת החג. סך הכל תוכנית נוחה, בהתחשב בכך שאני גרה בעיר מרוחקת שמצריכה ממני נסיעה של שעתיים וחצי בתחבורה ציבורית, וחוסכת לי את ההיסחבויות.
עד ש, אוי, אשתו של אבא שלי החליטה שבעצם לא כל כך נוח שאגיע לחגוג את יום ההולדת שלי ואשאר לישון "כי המנקה צריכה לבוא". מה הקשר? אין קשר, פשוט לא נוח. אני יכולה לבוא, אם אני רוצה, אבל לא אוכל להישאר לישון, אז אני יכולה לדאוג לסידור שינה אחר או לחזור לעיר המגורים שלי. אני הבהרתי לאבא שלי שאין דבר כזה "לא נוח", זה תירוץ לא מתאים, אני רוצה לישון בבית של אבא שלי בדיוק כמו שהבן שלה ישן בו ובדיוק כמו שהבת השניה שלו ישנה בו. מה גם שמדובר ביום ההולדת שלי! הלווו, במידה ופספסת, זה היום הזה בשנה שבו אני במרכז, שהכל צריך להיות כמו שאני רוצה וכל המשאלות שלי צריכות להתגשם. היום היחיד בשנה שבו אני מצפה ממנה ליחס המכבד המינימלי שאמור להיות למי שאמורה להיות האמא החורגת שלי ולדאוג לי במידה וחלילה משהו יעלה בגורלו של אבי.

אבא שלי התעקש שאבוא ובסוף גם שכנע אותה שאשאר לישון, אבל זה כבר היה עניין של פרנציפ. חשבתי לעצמי על כך שלאורך כל שנות הנישואים שלהם, מאז שהייתי ילדה קטנה ועד לימים אלו ממש, היא גרמה לי להרגיש לא רצויה, נספח ולא עיקר, יוצאת דופן. ונמאס לי. חשבתי לעצמי, "וואו, אני בת 27, I cannot handle this shit anymore". אז אמרתי לאבא שלי שאני לא מתכננת לבוא עד שלא אקבל ממנה הזמנה ישירה והודאה בכך שהיא אכן רוצה שאבוא. כי ברור לי שהיא לא רוצה. היא מעולם לא רצתה. ואם עכשיו אתרפס ואבוא, כשאצטרך מקום לישון בו בעתיד שוב יקרו דרמות מיותרות ואאלץ להתחנן כדי שדברים יזוזו לטובתי. הרי הסיטואציה חוזרת על עצמה כל שנה, אי שם לפני כמה שנים טובות הייתה סופת שלגים היסטרית בירושלים והתקשרתי לאבי לשאול אותו אם אני יכולה להתארח אצלם עד שהסופה תיגמר והתשובה שקיבלתי הייתה לא, חד וחלק, ואחר כך לא דיברתי איתו חצי שנה. ונמאס לי.

לא רק שלא קיבלתי ממנה הזמנה ישירה, קיבלתי ממנה הודעה על כך שאני חצופה שבכלל יש לי דרישות, שכשהיא התחתנה עם אבי היא הבהירה לו שיש לה ילד קטן משלה ושאין לה כוח לילדה שלו, סתירה לא ברורה בין העובדה שאני אורחת ולא נוח לה לארח לפני החג לבין העובדה שכמישהי שמהווה חלק ישיר מהבית אני לא עוזרת לה מספיק (שזו רשמית ההצהרה הכי משונה שיכולתי לקבל, שהרי כל מי שמכיר אותי יודע על החיבה המשונה שלי לעשיית כלים – אבל היא לא נותנת לי להתקרב למטבח שלה, אז…), והוסיפה על הדרך שאני אדם לא נחמד, מתנשאת ומגעילה, למה? ככל הנראה עקב שתי הערות שלא מצאו חן בעיניה – כשציינתי שהאקסית של אחי החורג הייתה טיפשה – שנה לאחר שהם נפרדו, ובנסיון לעודד אותו שהוא יכול למצוא טוב יותר (למען הרקורד – הוא לא, הוא טיפש בדיוק כמוה, בגיל 24 הוא פדלאה שרק יושב ומגרבץ בבית בלי שום כיוון ואם אני הייתי מעזה להתנהג כמותו הייתה לה ביקורת עליי מכאן ועד הודעה חדשה), והשניה היא כשצחקתי על התספורת החדשה של בן דוד שלי, כשזו הייתה הערה סרקסטית לגמרי שנאמרה ממקום ידידותי לחלוטין וגם הוא צחק ממנה כי אנחנו חברים טובים ותמיד היינו וביניהם מעולם לא היה קשר כי למעשה היא מעולם לא הצליחה להשתלב במשפחה (אבל נאמר ואכן הייתי מתנשאת ומגעילה – האם זה היה תירוץ קביל לנשל אותי ממסגרת המשפחה המצומצמת?)

כמובן שלא היה שום סיכוי בעולם שהייתי מעבירה ערב חג בשולחן עם האישה הנוראית הזאת. אל תטעו לרגע – הדיכאון והדמעות שלי לא הגיעו ממנה, חס וחלילה. למזלי עם השנים פיתחתי עור של פיל שהיא מעולם לא הצליחה לחדור. העצבות הגיעה בעיקר מהתחושה שאבי בחר בה ושהוא מקבל את זה כמובן מאליו, שהוא לא עושה שום מאמץ בכדי לשנות את היחס שלה כלפיי ומעולם לא עשה, ושבסופו של דבר אפילו צד שני של המשפחה אין לי. אמא שלי, לכל המתעניין, אפילו לא ניסתה להתקשר ולאחל לי חג שמח. היא כן ניסתה להתקשר ביום ההולדת שלי, לא עניתי אז היא השאירה את ההודעה הקולית הבאה: "אמא יש רק אחת! יום הולדת שמח."
על אף שהחברות היקרות שלי דאגו להזמין אותי לערב החג כדי שלא אעביר אותו לבד, ידעתי שאני לא מסוגלת לצאת מהבית ושהמחשבה על להיות רחוקה מהמקום בו הייתי אמורה להיות ולחגוג, עם המשפחה שלי, רק תדכא אותי יותר. אז נשארתי בדירה הקטנה שלי, הכנתי לעצמי ארוחת חג מאולתרת משאריות של אוכל מוצלח שהיה במקרר, קינחתי בבן אנד ג'ריז ובכוס יין וצפיתי בברוקלין 9-9. מצד אחד זו הייתה דרך בודדה מאוד לפתוח את השנה החדשה, ומצד שני העדפתי אותה על תחושת ההשפלה של לשבת בשולחן עם האישה הזו, התבוסה שהייתי מרגישה אם הייתי נותנת לה לנצח שוב ולראות אותי מולה כשהיא לא רק מסרבת להתנצל אלא לחלוטין מארחת אותי כדי לצאת מידי חובה.

אבא שלי הרגיש כמובן רע מכל הסיפור והגיע למחרת בבוקר לסף דלתי כדי להתנצל, עם אוכל מארוחת החג והבטחה שינסה בכל זאת לגשר בינינו ושיש לי רק עוד שנה לסבול בלימודים, ואחריה אהיה אדם חופשי ועצמאי שמרוויח משכורת ויכול להרשות לעצמו רכב ונסיעות ולא זקוק ללינה חד פעמית בשום שלב. זה לא הלך חלק בצורה הנעימה אותה אני מתארת, זה גם כן כלל המון דמעות, והבהרתי לו שמאז ועד היום אני עדיין אותה ילדה קטנה שרק רוצה לעלות על המיטה ואסור לה כי "הרגליים שלה מלוכלכות". אבא שלי שאל למה לא אמרתי לו אז, כשזה קרה, ואמרתי לו את האמת – אז הייתי ילדה קטנה שמקבלת את כל מה שאומרים לה. אני לא זוכרת איך באמת הגבתי, על אף שהעלבון נצרב עמוק בפנים, גם שנים אחר כך. עכשיו אני כבר לא ילדה קטנה. עכשיו אני באה ומתרעמת שאני לא רוצה לעלות על המיטה בכלל, אפילו שהרגליים שלי נקיות לגמרי.

לא סביר שהוא יצליח לגשר בינינו, וההגיון אומר שגם את ארוחות החג הקרובות אצטרך להעביר בגפי (אולי אם נתארח אצל דודה שלי אגיע, אבל בכנות שגם המחשבה על לראות את הפנים של האישה הבאמת, באמת מכוערת הזו מעלה בי חלחלה), אבל ניסיתי בעצמי לשנות גישה. נכון, נותרה רק עוד שנה. ואז אני אדם עצמאי לגמרי, וזו תהיה ההזדמנות שלי להתנתק מהשורשים ולפרוש כנפיים. אולי את החגים אבחר להעביר בחו"ל. אולי אפנק את עצמי בחופשה בצפון. ואולי, אחרי שיהיה לי כסף לכמה פסיכולוגים שיועילו בטובם לסדר את כל מה שההורים שלי דפקו, אצליח גם למצוא זוגיות, להקים משפחה חדשה ואיתה להעביר את החגים.

אז לא יצא לי לחגוג את יום הולדתי עם המשפחה שלי וכנראה שגם לא ייצא, אבל לפחות חגגתי הערב עם חברת הלימודים הטובה, וחגגתי גם מוקדם יותר השבוע. ביום ההולדת עצמו נתתי לעצמי שתי מתנות שכבר זמן רב שאני מצפה להן – הראשונה היא מנוי לנטפליקס, והשניה היא אותו קעקוע מהפוסט שדיווח על יום ההולדת ה-25 שבו עניין הקעקוע כשל. זו הייתה החלטה די מהירה, רק שבועיים לפני כן החלטתי שהגיע הזמן ללכת על כך, שאם לא אקבע את התור עכשיו זה לעולם לא יקרה, ומשום שהיה תור בדיוק ליום ההולדת שלי, התזמון יצא מעולה. חוץ מזה גם עשיתי מניקור, אכלתי המון אוכל טוב, צחקתי ושמחתי והיו לי כל כך הרבה ערבים טובים שעכשיו, בדיעבד, זה לא באמת היה שווה את הדמעות שלי.

אז גם השנה וגם הגיל החדש נפתחו עם המון טוויסטים בעלילה, אבל מוקדם יותר כתבתי ואכתוב שוב – מה שלא הורג אכן מחשל. הסבלנות תשתלם, השמש צריכה לשקוע בכדי לזרוח שוב. והכי חשוב – Everything in life is only for now, כפי שנאמר במחזמר אבניו קיו. אתמול לראשונה בחיי הקשבתי לשיר הזה ולא שרתי בהתלהבות אלא בכיתי, אבל זה נכון. הכל זמני, והתקופות הרעות יעברו, ובסופו של דבר יהיו לי סיבות לחייך.