Patience is a Virtue

Patience is a Virtue

את הפוסט הראשון שכתבתי מהדירה הזו, שעברתי אליה לפני שנה בדיוק, כתבתי כשאני יושבת על המיטה בחדרי החדש עם הלפטופ על ברכיי. מאז, את רוב הפוסטים כתבתי כשאני יושבת בפינת האוכל המאולתרת שלנו בסלון, שהופכת לעיתים לפינת עבודה כי היא כוללת את שילוב השולחן-כסא היחיד בדירה שלנו, אבל באופן פואטי, לסיכום שנה בדירה אני שוב כותבת פוסט מחדרי, הלפטופ על ברכיי, אני על המיטה.
מזג האוויר סוף סוף מתחיל להשתפר, ונעים מספיק כדי לשבת מול המאוורר, אין צורך להדליק מזגן בסלון או בחדר השינה. בדיוק קניתי במקס-סטוק מצעים חדשים של מיקי ומיני, זאת אחרי שכשעברתי לכאן לפני שנה התעקשתי שזה יהיה החדר "המבוגר" שלי, בלי פינת למידה, עם שידה מלאה בתמרוקים ותכשיטים ומדף ספרים. אני מניחה שעדיין אי אפשר להוציא ממני את הילדה, אמנם הדובי הענק שהיה בחדר הקודם שלי נמסר לתרומה, אבל כרית האימוג'י המאוהב נותרה, לוח השעם הורוד שלי ושרשרת נורות הכוכבים שמעטרת את המיטה מאחוריי עדיין נותנים לחדר את הנופך הצעיר שלו. מי היה מאמין שבעוד 11 חודשים אני בת 30.

יום ההולדת שלי השנה היה אחד המוצלחים שהיו לי, ולמזלי הרב זכיתי ליהנות מההפקר שבין שני הסגרים. הוא כלל מפגשים עם המון חברים, כולל חברות ממקום העבודה הקודם שלי שלא ראיתי בערך שנתיים, הרבה אוכל טעים (ושלושה ק"ג נוספים שאני עדיין נאבקת להוריד), מתנות פרקטיות יותר או פחות (הבסטי קנתה לי פיג'מות ובהתחלה חשבתי לעצמי "למה למען השם אני צריכה פיג'מות???" ואז הגיעו השרבים של ספטמבר שבהם בכל לילה הזעתי מחדש ובכל לילה נאלצתי להחליף פיג'מה, אז תודה לה; מנגד, הבסטי השניה קנתה לי תיק שחור וכבר יש לי תיק שחור, אז הוא הוחלף לזיכוי שימושי, והמנהלת המקסימה שלי קנתה לי ערכת קרמים מללין שהחלפתי באושר גדול לחלוק ורוד צמרירי ורך שבו אתעטף תמיד לעת ליל) וגם השלמה קלה עם הגיל החדש שלי. החגיגות נפרשו לאורך שבוע וחצי, אבל אחריהן, לצערי, חודש ספטמבר לא היה המוצלח שבחודשים.

מוטיב חוזר בחיי בשנים האחרונות הוא האמונה בכוח הסבלנות. אימצתי את האהדה לתכונת האופי החשובה הזו לאחר שצפיתי בסדרה ההו כה מטופשת "אמילי אוונס" שעסקה בחייה של רופאה צעירה שאמרה שהתכונה החשובה ביותר שמדען צריך לאחוז בה היא הסבלנות, כי לוקח הרבה זמן לראות את הזרעים שנטעת פורחים – לפעמים אתה אפילו לא זוכה לקצור בעצמך את הפירות. הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת ממוצעת אבל אני דבקתי במשפט הזה ואמרתי לעצמי שלא משנה מה, דברים טובים קורים לממתינים.
אבל אפילו לי, הממתינה הדגולה, כבר היה סף.

זה התחיל בעניין הרישיון-עבודה ומה שביניהם. הרישיון שלי אושר במשרד הבריאות בשעה טובה ומוצלחת ביום הולדתי, כמה פואטי, אבל למקום העבודה שלי לא הספיקה הופעת השם שלי באתר משרד הבריאות (כן כן! לכו לאתר משרד הבריאות וחפשו אותי! כמה מרגש) אלא הם רצו את התעודה הפיזית, מה שנראה לי מגוחך קצת, כי תעודה פיזית קל לזייף בעוד רישיון באתר משרד הבריאות הוא עניין ממשלתי. אז ישבתי והמתנתי בסבלנות להגעת הרישיון שלי. אחרי שבוע וחצי קיבלתי הודעה מהדואר על כך שדוור עבר בביתי למסור לי דואר רשום אבל לא הייתי שם – שקר גס, מלבד יומיים בשבוע אני מובטלת משועממת – אז הדואר עבר לסניף. הגעתי לסניף רק כדי לגלות שהדואר עדיין לא עבר מהדוור אל הסניף. אני לא בטוחה מה הסיפור של הדוור העצלן שסירב לעלות לקומה השלישית ולדפוק על דלתי כדי לתת לי את התעודה שלי, ואחר כך גם התעצל להעביר את הדואר לסניף בזמן, כנראה שאם היה לי כוח הייתי מתלוננת עליו לרשות הדואר אבל אני כבר יודעת שהעניין יעלה בתוהו, אז ניצלתי יתרון נוסף באבטלה שהוא האפשרות ללכת גם ביום למחרת לדואר, וסוף כל סוף הרישיון היה בידיי!
אבל אז הייתי צריכה לחכות לאישור הקליטה שלי מהמרפאה, שהרגיש שלוקח עוד נצח, ואז קבעתי תאריך לתחילת עבודה – וגם הוא נדחה בגלל הסגר, בתואנה שאם יש סגר אסור שתהיה רופאה צופה במרפאה, כי יותר מרופאה-סייעת-מטופל זה כבר התקהלות, במיוחד כשאני מיועדת להיות רופאת ילדים ואז מלבד השלישיה יש גם הורה מלווה…

אם הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה אתמול, הוא היה יוצא משמעותית מדוכא יותר. אבל אז, באורח נס, התקשרה אליי מנהלת המרפאה ואמרה לי שבעצםםםם, נראה לה שהסגר הזה הוא די בולשיט, סלחו לי על הצרפתית, ושזה לא באמת משנה אם אתחיל את ההתלמדות שלי במהלכו או אחריו, כי יש גבול לכמה אנחנו יכולות להמתין וגם הם צריכים כבר לאייש את המשרה שדיברנו עליה בתחילת אוגוסט, ואם אני רוצה לבוא עכשיו למרפאה להתלמדות זה יהיה מצוין. וכך היה שבתוך שעה עליתי על ביגוד מהודר, אספתי את שיערי בגומיה יפה והתאפרתי במיטב תמרוקיי רק כדי להתכסות בשני חלוקים, מסכה+משקף מגן וכובע שיער ולהצטרף לרופאת ילדים מקסימה במרפאה.
הבוקר התקשרה אליי אחראית המשמרות כדי לשבץ אותי למשמרות לחודש הקרוב, כלומר כאלו אמיתיות שבהן אני באמת הרופאה המטפלת ולא רק צופה, ועל אף שתכננתי לחזור לישון לא הצלחתי מרוב התרגשות. סוף כל סוף המקצוע עליו עמלתי ושקדתי במשך 6 שנים(+) הולך להיות המקצוע שלי. הרבה דברים פואטיים מתגלים בפוסט הזה, ואחד מהם הוא העובדה שב-14.10 תהיה המשמרת הראשונה שלי כרופאה, כשה-13.10 לפני 7 שנים היה יום הלימודים הראשון שלי באוניברסיטה. אני רוצה לומר שזה מסע של 7 שנים ויום, אבל היו גם את ראיונות הקבלה והמבחנים והפסיכומטרי וגם את המחשבות שלי, אי שם כתיכוניסטית, על עתיד במקצוע. ואפילו שהשנה הזו הוציאה לי את התשוקה אליו מכל החורים, אפילו שהתחושה שלי היא שאני רוצה להיות רופאת קופה ממוצעת לנצח והלוואי ואמצא כבר את הבעל העשיר שיוריד לי את הדאגה הכלכלית מהראש, פתאום התמלאתי נחת מהמחשבה על הישיבה על כסא הרופאה עם ילד מאושר על כסא הטיפולים.
כמובן שאין לדעת מה יוליד יום, ולמעשה ה-14.10 הוא יום תחילת נסיגת מרקורי, אבל אם אני שניה מנסה להיות ריאלית, נסיגת מרקורי היא תופעה אופטית בלבד ומן הסתם שהכוכב לא נסוג ממסלולו, ויש דברים חזקים יותר מגורמי השמיים, וכל ההתחלות קשות.

אז אבן אחת אמנם ירדה לי מהלב, אבל אל דאגה, חוסר הסבלנות שלי לא מסתיים בפתרון הפשוט הזה –
הרישיון החמוד שלי הגיע, אבל הוא לא עוטר במילה החשובה מכל שלה חיכיתי במשך כל השנים הללו – דוקטור. נכון, אמנם לפי הקופה אני כבר דוקטור וכך ייפנו אליי כל עוד אני עובדת כרופאה, אבל מבחינת משרד הבריאות, עד שלא אשלים את כל חובותיי לאוניברסיטה, אני לא באמת דוקטור. וכדי להשלים את כל חובותיי לאוניברסיטה, אני צריכה לכתוב את עבודת הגמר שלי. וכדי לכתוב את עבודת הגמר שלי, אני צריכה שהמנחים שלי יואילו בטובם לשלוח לי את התוצאות של עבודת הגמר שלי, ויחד איתן, הסבר על… איך בדיוק כותבים עבודת גמר! אני אפילו לא בטוחה כמה התלוננתי על העניין פה, לפעמים מרגיש לי שזו הפעם המיליון ולפעמים אני חושבת שאולי לא מספיק פירטתי על כמה העניין מהווה נטל מיותר ובדיעבד הייתי ממליצה לכל סטודנטית באשר היא לבחור במחקר רטרוספקטיבי על תיקים של מטופלים שאפשר לסיים איתו במהירות האור – בלי ניסויים, בלי תוצאות, עם נתונים כתובים מראש ששולחים לססטיסטיקאי וזהו, סה טו, יש לך עבודה. אני כועסת על אני התמימה בשנה ד', שהלכה לעבודה עם המנחה שהיא נהנתה לכתוב עבורה סמינריון, בלי לחשוב על כך שהמנחה היא קצת מעופפת ומפוזרת, בלי לדעת שאם לא אלחץ עליה לא אקבל שום תשובה או מידע, בלי שום התקדמות במשך שנה שלמה! למזלי הרישיון שלי בתוקף עד ספטמבר הבא, אבל כבר במרץ אני צריכה להגיש את עבודת הגמר שלי כדי לקבל מהאוניברסיטה אישור על סיום חובותיי, ועל אף שחמישה חודשים הם הרבה זמן בהתחשב בכך שסיימנו עם כל הניסויים ושהמנחים שלי, לטענתם, סיימו עם כל הפענוחים הסטטיסטיים, אני מרגישה שמדובר בכלום זמן עד להגשת העבודה בפועל. שלחתי להם הודעה טרם ראש השנה עם איחול שנה טובה ובקשה למאמרים לדוגמה, שלחתי עוד אחת אחריי ראש השנה, והיום שלחתי הודעה נוספת למנחה שלי בתקווה שרק תגיד לי אם היא מתכננת אולי לכתוב מאמר כדי שאוכל פשוט לתרגם אותו ולחסוך לעצמי כתיבה ממושכת בנושא שאני בכלל לא מבינה, שכל חלקי בעניינו היה לעשות עבור המנחים שלי את העבודה השחורה במעבדה; טרם קיבלתי מענה על אף אחת מההודעות האלה, ואני כבר לא יודעת מה נותר לי לעשות מלבד להתפלל לאלים, אי שם, אם יש כאלה, שיושיעו אותי ויגרמו לעניינים בתחום הזה להתקדם, אבל אפסו כוחותיי.

והתחום האחרון שאני כבר חסרת סבלנות לגביו – טוב, נראה לי שקוראיי הותיקים כבר יודעים את התשובה, איפה האימוג'י מגלגל העיניים כשצריכים אותו.
אני יודעת שבחודש אוגוסט נשמעתי יותר אופטימית בעניין, אחרי כמה דייטים שאמנם לא הסתיימו באהבה גדולה אבל כן היו קצת יותר סבירים והעלו לי את הבטחון העצמי, אבל בספטמבר שוב הגעתי לסף הסיבולת שלי מאפליקציות, וברגע משבר שבו סיפרתי לחברה שהעברתי ימינה בחור שבעולם שפוי אין שום סיכוי שהייתי מעבירה ימינה, רק כי התחלתי לעבוד באוטומט ולהוריד את הסטנדרטים שלי באופן מגוחך בשביל הסיכוי הקלוש למציאת אהבה כנגד כל הסיכויים, היא נזפה בי והבנתי שאני חייבת שניה לעצור את המירוץ. הייתי כל כך עקשנית על "לעבוד בזה", כל כך האמנתי שכל מה שאני צריכה הוא להישאר באפליקציות עד שאקיז דם או עד שאמצא את האחד, שכבר שכחתי שאני צריכה לנשום באמצע. כשהסבל מהחיפוש מתעלה על הסבל ברווקות, נראה לי שיש גבול לכמות השיחות המיותרות שאני יכולה לנהל, וזה מבלי לדבר על הבחור שצעק עליי בטלפון כי לא הסכמתי להיפגש איתו על ספסל ב-11 בלילה.
אז זהו, אבדה הסבלנות שלי בכל מה שקשור ללהתלבש יפה, להתאפר, לשים את מסכת הבחורה החמודה והמצחקקת שמנסה לרסן את הזו הלוחמנית, העקשנית והדעתנית ולשבת במשך שעתיים עם גבר שסביר להניח שלא אראה שוב בחיי. הבנתי פתאום שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי לדייט שאני מתרגשת לקראתו, עם פרפרים בבטן. שאני לא זוכרת מתי הרגשתי שיש לי קליק עם הצד השני, שאני רוצה לראות אותו שוב, שאני רוצה שנתנשק ולא עושה את זה כי טוב נו, הוא כבר רכן לעברי ולא היה כל כך נורא. ונמאס לי, נמאס לי לשקר לעצמי שככה זה עובד בימים שלנו ובדור שלנו. כי הייתה תקופה שהרגשתי, ואפילו נזכרתי בה לאחרונה כשיצא לי לדבר עם ידיד שלי (שהכרתי מישראבלוג!) שבעבר קצת הייתי דלוקה עליו, והרגשתי פרפרים בבטן, ומתישהו כשנפגשנו והשותפה שלי דאז הייתה הצלע השלישית היא קלטה את הוייב ואמרה לי "הוא ממש חמוד! Make a move!" (ניסיתי, זה לא כל כך יצא לפועל). הרגשתי שמרוב דייטים אני כבר מנוונת, לא יכולה להרגיש כלום, והעובדה שחזרנו לקשר (לא אחד שיוביל לזוגיות, לצערכם, לא לצערי, מנקודת מבט בוגרת לא היינו מסתדרים) הזכירה לי שאני כן יכולה, יכולה ורוצה ומצפה לזה.
אז זו כנראה הפעם המיליון שבה אני יוצאת בהצהרה שאני מהאפליקציות לוקחת הפסקה שמבחינתי תימשך נצח ושאם היקום רוצה שאמצא את אהבת חיי הוא מוזמן לזמן לי אותו בדרכים אחרות. וככל הנראה זו גם הפעם המיליון שבה אכנס לתקופת רווקות ממושכת שלא בהכרח אראה בה את האור בקצה המנהרה. אבל אני לא מצליחה לראות בעתיד הקרוב שלי סבלנות לסוויפים ימינה ושמאלה ללא הכרה. אין סיבה שבחורה כמוני – חכמה, משכילה, נאה, מצחיקה – תרגיש שהיא שווה לכלום אחרי כל הניסיונות האלה. I'm above it.
אני אומרת את זה עכשיו ונשמעת שוות נפש, אבל האמת היא שליוו אותי כמה ימים מאוד מדוכאים מהמחשבה. כבר כתבתי על זה כאן מספיק, ואני מרגישה שלהכניס את עצמי שוב לסחרור התסכול מהעובדה שאני ממשיכה לשמוע את קלישאות ה-'זה יגיע כשאת לא מצפה לזה', 'את צריכה לאהוב את עצמך יותר' וכל היוצ"ב יהיה מיותר מאוד. אני באמת מצפה שזה פשוט ינחת עליי וזהו, כי ההתעסקות מתסכלת. ביום ההולדת שלי הייתי בבית קפה חמוד שפתח בפרוייקט שידוכים ושלחתי להם את הפרטים שלי, כולל שאלון מילוי פרטים מפרט. טרם חזרו אליי, אבל לכו תדעו, אולי פתאום בהפתעה הם יחזירו לי מייל "מצאנו לך התאמה". ואולי דווקא להתחיל במציאות החדשה שלי, בעבודה החדשה, בשגרה החדשה, הם אלו שיגרמו לאחד להגיע. ואולי לא, ונידונתי לעוד המון שנים של לבד. אולי מה שאני צריכה הוא פשוט ללמד את עצמי שעם כל כמה שהייתי רוצה בזה, אני ככל הנראה לא האדם לזוגיות, ולהתחיל לקבל את זה כעובדה.

משעשע שהתחלתי את הפוסט במחשבה על כך שאין לי הרבה לכתוב על ספטמבר, כי לא באמת קרה בו יותר מדי. מדהים שלפעמים מה שקורה בפנים ומה שקורה בחוץ הם שני דברים שונים לגמרי, ואיזה עולמות התחוללו בתוכי בזמן שישבתי לבדי בבית וחיכיתי שהזמן יחלוף.
אסיים בהערה פואטית אחרונה וחביבה – לפוסט הקודם קראתי "משאלה אחת ימינה", ובכיפור הזה, הראשון בו צמתי מזה 5 שנים (הבטחתי לידיד הדתי שלי שאעשה זאת אם אעבור את המבחן, וכך עשיתי, ואפילו כיביתי את הטלפון שלי ל-25 שעות כדי לנסות להתנתק מהרשתות הממכרות) החלטתי שהספר עם השם הנ"ל ראוי לקריאה חוזרת, אחרי שהקודמת הייתה לפני יותר מעשור. מה שהפתיע אותי בקריאה החוזרת היה שהדמות הנשית שממש שנאתי בקריאה הראשונה הייתה קצת פחות בלתי נסבלת בקריאה השניה, ואפילו הבנתי אותה והזדהיתי איתה. עדיין חשבתי שהיא מעצבנת ושאני שונאת שגברים כותבים דמויות נשיות כאלה, אבל פתאום הייתי בגילה ובנעליים שלה, ולא ילדה בת 17 שמביטה מעלה. עוד דבר שגיליתי הוא שתיאוריית ה51:49 שכתבתי עליה פעם בבלוג, שסוברת שבכל החלטת 50:50 יש לנו בעצם צד שהוא 51 ואנחנו רק רוצים חיזוק שלו כדי שהפער יהיה משמעותי יותר ומוצדק יותר, לקוחה מהספר הזה. ואני בכל השנים חשבתי שהיא לקוחה מספר של ג'ודי פיקו, סופרת שקראתי המון באותה תקופה. נראה לי שאחרי רצף ספרי אשכול נבו שאני מתכננת לקרוא בקרוב, היא תהיה רצף הקריאה הבא שלי. היי, לפחות חזרתי לקרוא.

מאחלת אוקטובר שמח, שנה טובה ותקווה שהמדינה שלנו לא תקרוס לתוך עצמה עד כתיבת הפוסט הבא. איזה מדהים שאני כותבת בלוג כל כך הרבה שנים ואף פעם לא כתבתי על פוליטיקה. איזו מן סמולנית אני?!