גיל הטיפש-עשרים

גיל הטיפש-עשרים

אני יושבת מול מסך העריכה ומנסה לברור את המילים שלי. יש כל כך הרבה לכתוב – על אוגוסט, על החודשיים האחרונים, על גיל 29, על שנות ה-20 שלי בכלל. מאיפה אני מתחילה בכלל? איך אפשר להתמקד? ואיך אני אמורה להקליד כשהציפורניים שלי ארוכות כל כך, לאחר שהארכתי אותן במיוחד? לפני שלושה וחצי שבועות היה לי תור למניקוריסטית והייתי נטולת השראה או רעיונות אז פשוט ביקשתי פרנץ' לבן פשוט. היא שדרגה אותי בלק כלות קלאסי, פאני באני עם קישוטים לבנים עדינים שרוב הנשים היו עושות ביום החתונה שלהן. הכי קרוב שלי לכלה בעשור הזה, אבל המצחיק הוא שאני תמיד אומרת שבערב כלולותיי עם השמלה הלבנה אנעל נעל צבעונית עם טוויסט ואתאים את צבע הלק לנעל. פעם חשבתי על אדום, פעם על צהוב. עכשיו בראש שלי יש ירוק-טורקיז כהה, Teal, הצבע האהוב עליי. מעניין כמה פעמים זה ישתנה עד למציאת ה-אחד.
בכל אופן, מחר, אחרי שלושה וחצי שבועות ארוכים (בדרך כלל אני קובעת תור כל שבועיים וחצי-שלושה, והפעם לא היו לה תורים פנויים והציפורניים ארוכות מנשוא) יש לי תור ללק יום הולדת ורוד עם לבבות. הילדה תהיה בת 30, אבל הנפש עדיין צעירה.

איזה הזוי זה, 30. המספר לא נתפס בעיניי. כמו כולם, גם לי יש את האינסטינקט לשיר של מאיר בנאי, ואני כמובן נזכרת איך כילדה האזנתי לו וחשבתי על כמה העניין מוזר, אדם מבוגר שמשתכן בבית הוריו. ועכשיו הנה אני, וכל קשר ביני לבין מבוגרת… טוב, אני לא יכולה לומר שבלתי נתפס. אני אדם מבוגר. יש לי מקצוע, תעודה, טייטל, עבודה מסודרת. בעוד חודש ומספר ימים אעבור לגור לגמרי לבד. לא עוד דירות שותפים, דירה קטנה משלי, חמודה כזו. היה לי סיפור משעשע עם הדירה הזאת – ניגשתי לראות אותה מיד כשהתפרסמה והתאהבתי. היא הייתה בול בשבילי – הרחוב, המיקום, הגודל, כל מה שרציתי, אפילו תאריך הפינוי היה התאריך המדויק בו הייתי אמורה לצאת מהדירה שלי, ואמנם העדפתי להיכנס לדירה קצת יותר מוקדם, וגם העובדה שזו דירה מחולקת היא בעוכריה, אבל חייבים להתפשר על משהו, אין מושלם. אז ביקשתי מהדיירת היוצאת להעביר את הפרטים שלי לבעלת הדירה, אבל אז היא הודיעה לי שבעצם היא תצטרך לצאת בתאריך יציאה אחר, שכבר לא מסתדר לי בשום צורה – לא מבחינת הארכת החוזה שלי בדירה הקיימת, לא מבחינת ימי החופש שלי שבהם אני אמורה לארוז. לבי נשבר, חשבתי לעצמי שהמזל שלי עם דירות ועם גברים די דומה, והמשכתי לחפש. שבוע אחר כך, אחרי כמה דירות שראיתי, כמה אכזבות והבנה שכנראה אצטרך להמשיך לחכות לאחת, הדיירת עדכנה שבסוף היא יוצאת בתאריך היציאה המקורי, וחתמתי על החוזה מול בעלת הדירה במהירות האור (ובזום, משעשע) כדי להבטיח שהכל יסתדר. כמובן שאני לא יכולה להיות שאננה כל כך לגביה, גרתי 4 שנים בדירה מושלמת בירושלים ובכל אחת מהשנים האלו היה לי שותף מזוויע אחר לאוסף, אז אני עוד לא יודעת מה החיים יבשרו לי לגבי הדירה הזו, אבל אני כן יכולה להודות ולהתוודות שאני מקווה שלא אגור בה ליותר משנה או שנתיים. כי… אתן יודעות.

אז 30, כן, אדם מבוגר. האמנם? בחודש האחרון אני מרגישה שחזרתי קצת לגיל ההתבגרות. תקריות מסוימות תלשו אותי מהיסודות שלי והרגשתי מעט מעורערת, כאילו שום דבר כבר לא ברור. כשטיילור יקירתי הכריזה על הוצאת ההקלטה המחודשת של RED בנובמבר, היא הקדימה את ההכרזה במונולוג ארוך על עולמם של שבורי הלב. היא אמרה שאחרי שברון לב העולם נע על ציר שונה והדברים נראים קצת אחרת.

בחודש הראשון שברון הלב שלי גרם לי להתנהג כפי שהייתם מצפים מנערה שבורת לב להתנהג. כתבתי על זה מספיק בפוסט הקודם ואין בי רצון או צורך לחטט שוב בפצע, בעיקר כי הוא לאיטו מתחיל להגליד. אבל תחושת הבדידות התעצמה, התחושה שבין כל המבחר שם בחוץ אי אף אחד שמתאים לי ריסקה אותי אפילו עוד קצת. אני חושבת שמה שגרם לי להתקדם לריפוי היו שלושה דברים – הפוסט שכתבתי בשיא הרגש, אי שם, לפני חודש; דייט מזעזע שבמהלכו כל כך השתכרתי שכשחזרתי הביתה נכנסתי להתקלח ובעודי במקלחת מצאתי את עצמי מקיאה הישר לתוך פתח הניקוז, רגע משבר שגרם לי להבין שאני צריכה להיות קצת רווקה, בדיוק כפי שהמלצתי לצד השני; ומעל הכל חלום מטלטל שבו בילביל התקשר אליי ושאל אותי איך נחגוג את יום ההולדת שלי, ובו אמרתי לו שאין סיבה שיתקשר אליי כי עבר חודש וחצי מהפרידה שלנו ואני לא חושבת שהוא רוצה ומוכן לחזור אליי ואני לא בטוחה שכדאי שנהיה יחד – כאילו התת מודע שלי בעצמו רצה להודיע לי שאני צריכה להמשיך הלאה.

אבל מעבר לפן הזוגי, בכל מה שנוגע לכל סוגי מערכות היחסים, גם החבריות, אני חושבת ששברון הלב שלי גרם לי להבין שאני צריכה לשים קצת יותר לב לתחושות שלי, אבל ההבנה הזו הייתה קשה יותר משחשבתי.
ההבנה הכילה בתוכה את העובדה והידיעה שיש לי נטייה לגמד את התחושות והרגשות שלי כדי לגרום לאנשים אחרים להרגיש בטוחים ומוכלים וכדי לרכוש את האמפתיה שלהם, והבנתי שאני חייבת להפסיק לעשות את זה. ההבנה הזו קרתה לי גם בתקופה אחרת בחיי, כשהייתי בצבא והשירות הצבאי שלי היה נורא מכל והייתי צריכה לראשונה את ההכלה של חברות שנתתי להן את התחושה הזו, ולא קיבלתי אותה, ולאט לאט התרחקתי מקבוצה שלמה של אנשים. רק עכשיו בדיעבד, שנים אחר כך, אני מבינה מאיפה הגיעה ההתנהגות הזו שלי – תמיד האשמתי את עצמי שהייתי במשבר שבעקבותיו הרחקתי אנשים מעליי אבל עכשיו אני מבינה שמי שהיה רוצה להישאר, היה נשאר.

הצעד הראשון היה הפסקת החברות שלי ושל האסטרולוגית. אין דרך אחרת לקרוא לזה, לא התרחקנו, לא סיימנו אותה בצורה מסוימת, זה פשוט הופסק. כמו הפסקת חשמל, רק בלי כוונה להרים שוב את המתג. היא ככל הנראה הייתה הכי פחות מכילה בפרידה שעברתי, אולי כי היא לא סבלה את בילביל מהתיאורים עליו, אבל זה עדיין לא הצדיק את העובדה שלא יכולתי להתרפק עליה ואילו לשניה. להפך, היא התעלמה מהמצוקות שלי והייתה עסוקה בלכרכר סביב ידיד חדש שהכניסה לחייה על חשבוני, ובכך צירפה אותו מבלי הזמנתי למפגשים שלנו או עירבה אותו בעניינים לא לו, אבל מה שגרם לי פשוט להפסיק את הכל היה כשהיא החליטה לבטל מפגש של שתינו כדי להיפגש איתו בהתראה קצרה מאוד, ואפילו לא היה לי את הזמן להיפגע. פשוט חשבתי לעצמי "מגיע לי יותר", היא ניסתה לקבוע מפגש מחודש ואמרתי לה שזה לא יסתדר לי (זה באמת לא) ומאז לא דיברנו, מלבד פעם אחת שבה היא ביקשה שאחזיר לה את המפתח הרזרבי של הדירה שלה. יותר נכון, ביקשה שאשים לה אותו בתיבת הדואר כדי לחסוך לשתינו את המפגש המביך.

אחר כך הגיע ויכוח שלי עם הבסטי שלי מזה עשור, מי שכבר 11 וחצי שנים אוחזת בתקן החברה הכי טובה שלי. והיא באמת כזו. גם אמרתי לה את זה, אמרתי לה שמבחינתי מה שהופך אותה לחברה טובה הוא העובדה שהיא שם ברגעים הגדולים. כשסבתא שלי נפטרה לפני 8.5 שנים היא בכלל לא שאלה, פשוט התייצבה על מפתן דלתי כדי להיות שם איתי. כששברתי את המרפק במזרח וישבתי לבד בחדר במלון ובכיתי שעות, היא התקשרה אליי מהארץ כדי לוודא שהכל בסדר איתי ולהרים את רוחי. כשנפרדתי מבילביל ושלחתי לה הודעה היא הייתה בירח הדבש שלה בארה"ב ובכל זאת התקשרה אליי כדי שאוכל לפרוק את התחושות שלי בפניה. אבל מנגד, דווקא בדברים היומיומיים הקטנים היא יכולה להיות ממש חסרת רגישות, ולהתנהג לעיתים בצורה מאוד אנוכית. כך קרה שביום מסוים שבו העירה לי הערה לא כל כך נעימה, החלטתי שלא להחליק לה על זה כמו שהייתי עושה במשך שנים ולהציב בפניה מראה על כך שלא, לא נעים לי שהיא מעירה לי ככה. והעובדה שיש לך יום קשה בעבודה היא לא תירוץ. ואם אני מעירה לך על זה את לא יכולה להגיב באמרה "זה ממש פוגע", כי אני זו שנפגעה מלכתחילה וזה קצת לא הוגן שאת הופכת עכשיו את העניינים לגבייך.

השלמנו, אבל אני לא יכולה שלא להודות שהיה לי קשה ומערער להיות בסיטואציה הזו, שבה לראשונה אני מבקשת שיתייחסו גם אליי וגם לרגשות שלי. וכאילו זה לא הספיק, ימים ספורים אחר כך הגיע ויכוח כמעט אחד לאחד עם החברה הכי טובה שלי מהלימודים, אותה הריונית שסיפרתי על כך שנתתי לה קישור לכאן כי אני עד כדי כך אוהבת אותה וסומכת עליה, רק שאצלה התירוץ לא היה יום קשה בעבודה אלא הריון, ובמקרה שלה האגו היה קצת יותר מנופח ולא דיברנו כבר שבוע כי היא כתבה לי שהיא מסרבת להתנצל ומבחינתי זה כבר היה ממש פוגע, אבל בדיוק התכתבנו על כך שאנחנו צריכות להיפגש ולפתור את הדברים. אני מאמינה שנשלים, אבל גם זו הייתה סיטואציה לא קלה.

מה שמשעשע בכל העניין הוא שדווקא הויכוחים האלה גרמו לי להתקרב מאוד למי שהייתה אחת החברות הטובות שלי בצבא וקצת אחר כך, ונותרנו חברות אבל לא "הכי טובות", והרגשתי שכל אחת מאיתנו עולה על מסלול קצת שונה. מסתבר שגם היא נקלעה לאחרונה לויכוחים האלה עם חברות שלה וגם היא מרגישה בדיוק כמוני, שבמשך שנים היא דיכאה את התחושות והרגשות שלה רק כדי לתת מקום לרגשות של אחרים, ושנמאס לה להרגיש ככה. השיחות איתה נתנו לי ולידציה להתנהגות שלי בעיקר כי במבט מהצד, הייתי כועסת על עצמי. למה את מחפשת לריב עם כל מי שסביבך? מאיפה מצב הרוח הלוחמני הזה פתאום? כנראה שאני פשוט נלחמת במלחמות שדחיתי במשך תקופה ארוכה. כל אחת והדרך שלה להתמודד עם ההבנה שהמציאות היא לא המציאות המתוכננת שרצית לעצמך.

אני חושבת שבזאת סיכמתי את אוגוסט, אבל יש לי גם גיל לסכם, וגם עשור לסכם. יש לי זיכרון מצחיק מיום ההולדת ה-20 שלי, הייתי אז במסיבת יום הולדת של חברה מהצבא, עם אותה חברה מהפסקה לעיל, שאחריה נסענו לישון אצל החברה. בחצות הלילה התאריך התחלף והייתי בת 20, ואז חברתי הסיעה אותי הביתה וברדיו התנגן Teenage Dream של קייטי פרי, ופתאום הכתה בי הידיעה שאני כבר לא טינאייג'רית. איך נבהלתי מהמחשבה הזו, 20 זה כבר מבוגר! לא עוד ילדותיות וכיופים? כבר אין לי הצדקה להתנהג בטיפשות?
אבל כשאני חושבת על כך, גיל ההתבגרות האמיתי שלי, הטיפש-עשרה האמיתי שלי, היה העשור האחרון. אולי במקום מסוים אפילו השנתיים האחרונות. 30 זה לגמרי ה-20 החדש, סיום הלימודים והמעבר שלי למרכז גרמו להרבה דברים בתוכי להיפתח, הבטחון העצמי שלי הרקיע והיחסים שלי עם הסביבה השתנו. בין אם היחסים עם המשפחה וההבנה שאני לא יכולה לשנות אותה, היחסים עם חברות שלי, שכפי שאמרתי, גם בחודש האחרון הראו לי שכל הזמן הם עלולים לשנות צורה, וגם היחסים עם בני המין השני. אני באמת נחושה למצוא זוגיות טובה ויציבה בקרוב, לפני שבוע וחצי חזרתי לאפליקציות קצת יותר נחושה וממוקדת ואמנם היה לי רצף של דייטים מאכזבים, אבל בעבר הם היו גורמים לי להרים ידיים ועכשיו אני מבינה שאני רק צריכה להמשיך לחפש ולהתעקש על מה שטוב לי.

אני חושבת שהזוגיות היא הדבר היחיד שנותר בשורת המשימות שלי, שאת כולן השלמתי בעשור הזה. המון קרה. החלפתי שם, ועוד משהו קטן (גדול) שהפריע לי. עברתי לגור לבד, כלומר, עם שותפים, כדי לחיות חיים עצמאיים. התחלתי ללמוד, סיימתי ללמוד – אני מרגישה לפעמים שהחיים שלי עצרו לשש שנים כשגרתי בירושלים והייתי סטודנטית, כי לא הרבה קרה מלבד העובדה שלמדתי ולמדתי ולמדתי. אבל גם חוויתי חוויות, הכרתי את עצמי והתחברתי לאנשים שלא חשבתי שבהכרח אתחבר אליהם. התחלתי לעבוד. אפילו אימצתי כלב, גם אם זה לא בדיוק נגמר כמו שרציתי, אבל זו לחלוטין הייתה חוויה מלמדת.
והיו גם חוויות לא קלות. את שתי הסבתות שלי ואת סבא שלי איבדתי בעשור הזה, ולפעמים אני לא מצליחה לעכל את העובדה שאני ממשיכה לחיות בלעדיהם. כאב שאי אפשר להתרגל אליו והוא לעד חלק ממני.

ופתאום 30. השעון מתקתק, נותרו שישה ימים, וכהרגלי אני כבר עסוקה בלתכנן את כל החוויות החשובות. זה עוד דבר שלמדתי על עצמי בעשור הזה – את לא יכולה לצפות שיחגגו לך כפי שאת רוצה וחולמת אם את לא מבקשת את זה. לא כולם יכולים להפתיע אותך בתכנון הכי מרהיב ליום ההולדת שלך. אז סגרתי עם חברות ביקור בייקב, מסיבת פיג'מות עם חברה אחרת, ים עם עוד חברות – אחת מהן היא ההריונית, נראה אם זה יצא לפועל. וגם קבעתי תור לקעקוע השני שלי. והכי משעשע – הזמנתי לעצמי בלונים ענקיים של המספר 30! תמיד חלמתי על בלונים כאלה ואף פעם לא קיבלתי אותם. ביום ההולדת ה-30 שלו (ויום לפני שנפרדנו, אופס) הייתי אצל בילביל ובסלון שלו היו בלוני כסף יפים כאלה והתלהבתי נורא ושאלתי אותו "מי הביא לך?" והוא אמר בגאון "קניתי לעצמי!" והתרשמתי, למה שאצפה שיקנו לי משהו שאני כל כך רוצה אם אני יכולה לבד? לפעמים אני מבינה רק בדיעבד דברים קטנים שלקחתי הלאה מהקשר הזה וטופחת לעצמי על השכם מהיכולת שלי למצוא את החיובי בכל סיטואציה. ואמנם קצת מבאס אותי שאני מסיימת את הפוסט במשהו שקשור אליו כי אני באמת מרגישה שאני מוכנה במאת האחוזים להמשיך הלאה עם האדם הנכון לי, אבל איך אמרה טיילור, בעולם שבורי הלב הציר קצת שונה, ורק אהבה מרפאת לב שבור. זה האיחול שלי לעשור הקרוב. אהבה.

נתראה בגיל 30
שלכן, הילי בת ה-29, בשנות ה-20 היפות לחייה