עייפות

עייפות

לפני כמה חודשים התחלתי לקחת גלולות. הסיבה העיקרית הייתה לקצר את מחזור שמונת הימים שלי, שהיה אימתני ולא כיפי, ועל הדרך חשבתי שיהיה נחמד להיפטר מהחצ'קונים שעדיין מציקים פה ושם, וידעתי שהדבר גם מוסיף את האופציה של חיבור חפיסות כשאהיה בחו"ל וארצה פינוקים על החוף בלי דימומים מיותרים. העניין הוא שלמרבה הפלא, בדיוק עכשיו אחרי עשור שבו כל החברות שלי משתמשות בהן, בדיוק כשאני הצטרפתי לתופעה, רבות נושרות ממנה בטענה שהגלולות הפכו אותן לרגישות מאוד או ההפך, לאפאתיות לחלוטין, ושרק אחרי שהפסיקו איתן הן קלטו כמה מאושרות וחופשיות הן מרגישות בלעדיהן.

אני, כאשת מדע ומי שמאמינה ב-Evidence Based Medicine ולא ב-Case Reports, כמובן לא התרגשתי ומיהרתי להזכיר לעצמי שמחקרים מראים שעל רוב הנשים אין השפעה דרסטית על מצב הרוח אלא מדובר רק בסוגים ספציפיים שלא התאימו את עצמם למשתמשת, וכמובן זכרתי את חברותיי שטוענת שהגלולות משפרות את חייהן בצורה ניכרת – הפחתה בכאבי מחזור, בשיעור גוף, ספציפית חברתי שסובלת מאנדומטריוזיס מתגאה בכך שלא קיבלה מחזור כבר שנה – אבל כאמור, אני לא מבססת את דבריי על מקרים ספציפיים אלא מנסה להתסכל על הכל בראייה כוללת. מה שבעיקר הרגיע אותי, בהתחשב בכך שעברו כבר לפחות שלושה חודשים מאז שהתחלתי עם הגלולות, הוא העובדה שלא עליתי באופן דרסטי במשקל – רק חזרה לאקסטרה שני קילו שהיו לי אחרי חג הפסח המשמין, אבל זה הגיוני בהתחשב בכך שבחודש האחרון ללימודים שמתי את ענייני הדיאטה בצד לטובת דברים חשובים יותר, ורק שלשום, יום אחרי ארוחת טעימות במסעדת השף המפורסמת "מחניודה", החלטתי לחזור לדיאטה הרשמית שלי בתקווה ש-100 יום יספיקו להורדה לקראת תאילנד.

אבל שניה לפני שאני מדברת על תאילנד, אספר למה פתחתי דווקא בדיווח על הגלולות – על אף האמונה האישית שלי כי הגלולות לא השפיעו עליי, תהיתי לפתע אם יכול להיות שדווקא הן האחראיות על העייפות הממושכת שאני שוהה בה כבר חודש.
אני באמת מרגישה עייפה ואדישה כל הזמן. לא משנה כמה שעות ישנתי בלילה, לא משנה אם מדובר ביום חופש או ביום עבודה – אני עייפה. ובסך הכל זה הגיוני וחבל להאשים גלולה אחת קטנה שמסדרת לי את ההורמונים כשיש כל כך הרבה אצבעות אחרות להניף –

סיימתי פאקינג 6 שנות לימוד ארוכות ומייגעות. מה זה סיימתי? יש לי עוד כתר להדביק בשבוע הבא, יש לי עוד ארבעה מבחנים לגשת אליהם, יש לי עוד מבחן רישוי ממשלתי שלב א', ואחריו שלב ב'.
בנוסף לכל אלו, אני עובדת בשלוש עבודות. מג'נגלת בין לפתוח את הבוקר בהדרכה מהבית, להמשיך בערב בנסיעות לעבודה המרוחקת שלי ואם זה לא מספיק, בימי שישי בבוקר צריכה לפתוח ולסדר מרפאה שבה אני הסייעת היחידה.
וכמובן, אני צריכה לחפש דירה. וזה נורא מתסכל לחפש מרחוק, כשאת לא באמת יכולה לבוא לראות ולבקר כי אין לך זמן, את עסוקה בללמוד למבחן או לעבוד. שקלתי הבוקר, ביום השישי הפנוי היחיד שלי שלא במרפאה, לנסוע למרכז ולהתחיל לחפש, אבל שום דירה מההיצע הקטן שראיתי לא באמת ענתה לדרישותיי, ולמעשה עוד לא התחלתי ללמוד כמו שצריך למבחן המטורף שיש לי ביום חמישי, אז ההרגשה הייתה שזה לא שווה את מעט הזמן הפנוי שלי. אני עובדת הערב, עובדת בראשון בערב, עובדת בשני בבוקר וביום רביעי כבר צריכה להפסיק עם הלמידה לטובת פתרון מבחנים. והנה, במקום לשבת ולקרוא את החומר, אני יושבת וכותבת פוסט כי היי, כתיבה זו התשוקה שלי, זה הכיף שלי, זה מה שמשמח אותי ומוכיח לי שאני עדיין לא אפאתית, שעדיין יש בי רגש. כמו התחושה שעוברת בי כשאני שרה שיר מאיזה מיוזיקל שאני אוהבת במיוחד ומדמיינת את עצמי על הבמה, משחקת את הדמות הזו שאני כל כך רואה את עצמי בנעליה.

מה שעוד מעייף אותי הוא הפיד שלי בפייסבוק, שעיקר התוכן בו הן הקבוצות בהן אני גולשת לאיסוף מידע על וייטנאם ותאילנד ועל דירות באזור בו אני מחפשת – זה כמו לחיות בעתיד הרחוק והרגוע שלי, שבו כבר יש לי דירה והטיסה מתרחשת כצפוי והכל הולך כשורה. אני לא יכולה לומר את זה לאף אחד וזה כל כך קשה לי, אבל אני מפחדת מאוד שהטיסה שלנו תתבטל. אבא של החברה שאני טסה איתה חולה בסרטן, והוא אמנם נמצא בשלב ביניים בטוח יותר בו הוא מקבל תרופות קבועות ומנהל את חייו כרגיל, אבל מדובר בסרטן נדיר ובטיפול נסיוני ואי אפשר לדעת מה יוליד יום. ומעבר לכך שאני רוצה מאוד לטוס, מן הסתם שאני מאחלת רק בריאות לאבא ולחברה. היא הושיבה אותי לשיחה בצד, סיפרה לי ומאז זה הסוד של שתינו בלבד. היא לא סיפרה לאף אחד אחר וגם אני לא יכולתי לספר לאף אחד, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי מהלימודים, כך שאני לא יכולה להסביר לה למה אני כל כך מפחדת שהגורל שוב ישים לי רגליים. מפחדת שדברים לא ילכו כשורה כי מה שעלול להשתבש משתבש.
אני יכולה לטוס לבד, זה נכון, אבל אני לא מסוג האנשים האלה. אני לא סוליסטית, לא אוהבת את הרעיון שאני עלולה להמצא לגמרי לבדי, לא אוהבת לחשוב שגם ברגעי השיא לא יהיה לי מישהו לחלוק איתו את הרגעים האלה. לפני כמה שנים הלכתי לבדי לאולפנים של הארי פוטר בלונדון, ועל אף שנהניתי והתרשמתי, נותר טעם לוואי של בדידות מכך שלא היה מי שיתלהב איתי, לא היה מי שיצטלם איתי, לא היה מי לדסקס איתו על מה הכי אהבתי ומה לא.
אז כל מה שנותר הוא להחזיק אצבעות ולקוות בהחלט שהטיסה תתרחש, שאביה של חברתי יחלים וכמובן, שאמצא דירה. בפוסט לפני חודשיים כתבתי שאני מקווה שאסתכל אחורה בחיוך קטן על כך שהדברים יסתדרו, אבל בפועל במקום חיוך יש לי עכשיו אנחת רווחה על כך שמזל שדברים הסתדרו, מלבד הכתר המתסכל הזה שאני צריכה עבורו עוד קליניקת השלמה.
אני מקווה שלשם שינוי, בעוד שלושה חודשים כשאקרא כאן יעלה החיוך, על דירה שנמצאה, על טיסה שהולכת להתרחש בכל רגע ואולי גם על כמה קילוגרמים שירדו.

אבל בכל זאת, משהו נחמד לסיום – חזרתי לדבר עם דודה שלי. אחרי שנתיים של נתק היא סוף כל סוף התקשרה להתנצל. הצבתי בפניה תנאים חשובים על כך שאני לא מוכנה להמשיך לקבל ממנה יחסי משפיל ומעליב. הבהרתי בפניה כמה קשה היה לי כשהייתי נתונה לחסדיה של אשתו של אבי בלבד וכמה בודדה הרגשתי. היא הבטיחה שתעשה מאמץ לשיפור היחסים בינינו. למרבה הפלא, בתוך שתי שיחות טלפון כבר חזרנו לדבר כאילו כלום לא קרה. עדיין לא נפגשנו, ואני מקווה שהיא אכן תקשיב לתנאים שלי ותחסוך הערות מיותרות על המשקל שלי, הלבוש שלי, השיער שלי והקעקוע שלי.

אגב קעקוע, אני חולמת על הקעקוע הבא, פרוסה של פאי לימון. למה דווקא פאי לימון? גם כי הוא מזכיר לי את הילדות שלי, וגם כי תמיד אמרתי לחברים "כשהחיים נותנים לך לימונים, תכין מהם פאי לימון – זה יותר טעים מלימונדה." אבל אני מהאנשים שצריכים להתמהמה עם רעיון לפחות שנה כדי להפוך אותו לדבר האמיתי. עם הקעקוע הקודם התמהמהתי 4 וחצי שנים.

בכל מקרה, מקווה לכתוב כאן בהמשך על פאי לימון מסוג כזה או אחר.

מודעות פרסומת
כמיטב המסורת

כמיטב המסורת

שניה לפני תום החודש אני מתייצבת לכתיבת פוסט. הפעם מהטלפון הנייד, ממקום העבודה החדש שנחת עליי משמיים לפני ימים ספורים ואני מקווה שיסגור את פינת הלחץ הכלכלית שנקלעתי אליה לאחרונה. אומרים שצרות באות בצרורות אבל הפעם אני מקווה שהן ילכו ויפנו את מקומן לדברים טובים יותר – העבודה החדשה, גם אם רק זמנית, סיום הלימודים המתקרב ואולי, אין לדעת, דברים נוספים.

אז כן, סיום הלימודים מתקרב ולאט לאט כל אותן שריפות מדוברות נכבות. הפוסטר הוצג לראווה וגם סרט הגמר שלנו שעליו עמלתי שעות וקצר תשבוחות. מסרתי ארבע עבודות מתוך שמונה, בשבוע הקרוב קבעתי פגישת מסירה של עוד שלוש שאני מקווה שתלך כשורה ואחריהן תיוותר רק פגישת המסירה האחרונה. יש לי עוד שלושה מבחנים מעשיים לעשות בקליניקה ואחד במעבדה, שאת כולם אצטרך לדחוף לשבועות האחרונים, מקווה שאצליח לעבור את כולם בשלום ובלי דאגות. ואחרי אותם שלושה שבועות שאולי יגררו לארבעה עם השלמות – יגיעו המבחנים העיוניים, מבחן הגמר ו… זהו, אחריהם אני אמורה לקבל את התואר הנחשב שעמלתי עליו שש שנים ארוכות.

אני צריכה לחפש עכשיו דירה באזור המרכז, אחרי שהייתי צריכה להרחיק לכת לכל התקופה הזו. הבעיה היא שבמגורים, כמו בכל דבר בחיי, אני לא מתפשרת. אני רוצה דירה שהיא גם במיקום נוח, גם משופצת, גם בלי הרבה שותפים, גם במחיר נוח וגם תאפשר לי להכניס כלבלב מתוק כמו שאני כל כך רוצה. מפתיע לחשוב שהצלחתי למצוא את הדירה המושלמת הזו ולהתגורר בה 4 שנים, אמנם הפשרה הייתה השותפים שבאו והלכו ועשו לי חיים לא קלים, אבל היא הייתה שווה את זה. השאלה הגדולה היא אם המזל ישחק שנית גם ביעד העתידי שאליו אעבור, או שאאלץ להתפשר, גם אם לזמן מוגבל, על מקום אחר.

כמובן שהדבר האמיתי שמעסיק אותי הוא לא המקום בו אגור אלא המקום בו אעבוד. כל האפשרויות פתוחות בפניי, גם אפשרות לעצור את חיי לשנה נוספת תמורת משכורת נאה במיוחד. מדובר בחזרה לשירות צבאי, לבסיס סגור, מה שאומר שלא תהיה לי האופציה לצאת בערבים, לקיים שגרה נורמלית ובכנות מלאה – לפנות זמן למשרה החלקית שהתעקשתי שכמעט ולא להתעסק בה בשש השנים האחרונות והיא מציאת זוגיות. אני בקרוב בת 28, הגיל שבו תמיד קיוויתי להתחתן (כדי שאוכל להתחיל עם הילדים בגיל 30), ואני יודעת שאם אני באמת רוצה להגשים את החלום הזה אני חייבת לעבוד עבורו קשה כפי שעבדתי עבור כל דבר אחר בחיי ולא קיוויתי שפשוט ינחת עליי משמיים. מצד שני יש גם את החלום המקצועי על ההתמחות שעבורה צריך לחסוך הרבה כסף, ועבודה בבסיס סגור לשנה יכולה לחסוך לי חסכון של חמש שנים. ומי אמר שלא אמצא את אהבת חיי כאיש קבע נידח בבסיס מרוחק? הלא כך מתחילים כל סיפורי האהבה בקומדיות הרומנטיות? זוג שלא היה נפגש בנסיבות אחרות מוצא את עצמו לכוד במקום מרוחק מבלי אפשרות לברוח, והם לאט לאט מתאהבים?

ומצד שני, כמה אני רוצה את השגרה הרגועה והרגילה שלא הייתה שלי כבר שש שנים. לקום בבוקר, להתלבש, לצאת לעבודה. לחזור הביתה, להוציא את הכלב לטיול, להחליף לבגדי ספורט, ללכת לאימון. לחזור למקלחת, להחליף לאאוטפיט קליל ולצאת לדרינק עם חברות. פעם-פעמיים בשבוע אוותר על אימון לטובת חוג מוזיקה או תאטרון. הרי אם אני באמת רוצה את העתיד של השגרה הקשה של ילדים, כמה שנים כבר יהיו לי לגמרי לעצמי?

בשורה התחתונה, כל הדלתות פתוחות בפניי. והיום בעבודה בדיוק הקשבתי לשיחה על פרדוקס השפע, שדווקא כשהוא נתון קשה יותר לבצע בחירה. הלוואי והייתי יכולה לקבל הבטחה שבעוד כמה שנים הדברים יסתדרו, אסתכל אחורה ואחייך.

עד אז, אהנה מימיי האחרונים כסטודנטית ואחלום על החופשה הקרבה שלי בתאילנד. וגם על הימים בהם אחסוך די כסף לחופשה הבאה. הם עוד יבואו, אני מקווה.

כיבוי שריפות

כיבוי שריפות

לשם שינוי אני כותבת את הפוסט הזה בשעת הצורך, באמצע החודש, כי באמת מתחשק לי לכתוב, ואני לא מרגישה את המחויבות הזו לדווח אלא רוצה. רוצה לספר לעולם שאני יושבת וממתינה לכך שהעוף בתנור הראשון שהכנתי בחיי יהיה מוכן, בטוסטר-אובן הקטן שלי, מנה לאדם יחיד. אמרתי לשותפות שלי שככל הנראה אשאיר להן את התנור הקטן כשאעזוב את הדירה כי הוא אמנם חמוד ושימושי אך קטן מדי לצרכים שאני מאמינה שיהיו לי בעתיד, ואני מקווה שבאמת אוכל להכין בעתיד עוף בתנור לשניים, שלושה, אפילו חמישה או עשרה סועדים, בתנור אמיתי ולא סתם טוסטר-אובן שממלא מקום והוא על טמפרטורה קבועה שהיא לא בת החלטתי ואני אכן מקווה שלא תשרוף לי את העוף. יש עוד חצי שעה להמתנה, בואו רק נקווה שיצא טעים.

אנחנו מתקרבים לסוף השנה האקדמית, אם לדייק נותרו חודשיים ושבוע, והגענו למצב של כיבוי שריפות. אני לא אוהבת את הביטוי הזה, הקונוטציה שלי כלפיו היא שלילית מאוד, מעבר לכך שאני לא מסכימה עם גישת העבודה הזו הוא תמיד מזכיר לי את האחת שהציגה לי אותו.
יש לי תחושת בטן די טובה לאנשים, אינטואיציה שלרוב לא מאכזבת אותי, במיוחד בהקשר ללימודים שלנו. כך יכולתי לומר על השותפה שלי משנה שעברה שהיא לא תצלח את לימודינו הקשים ותפרוש, והיא אכן פרשה תוך שנה, יכולתי לסמן מספר אנשים בכיתה שלי שהנחתי שאם לא יפרשו מהלימודים לפחות יישארו שנה בשל הגישה שלהם, וזה אכן קרה, ורק הזמן יאמר אם אכן צדקתי לגבי האנשים שאני מאמינה שיסיימו את לימודינו בשלום אך לא ינחלו הצלחה בחיים האמיתיים, מחוץ לבועה השקטה.

אז בהתאם, בשנה השניה ללימודים שלנו, הצטרפה אלינו מישהי ששנה קודם לכן הייתה במסלול אחר והצליחה לעבור למסלול שלנו, והייתה לי תחושה לא טובה לגביה. הייתה לה גישה עצלנית ומזלזלת כזו, היא לא ראתה חשיבות בדברים מסוימים שאני חשבתי שהם הברורים מאליהם והיא נשאה באופן תמידי את התחושה המתמסכנת ש"עושים לנו דווקא", שהלימודים קשים סתם כדי להתעלל בנו ושזה לא ריאלי לצפות מאיתנו להצליח. אל תטעו, התחושה המתמסכנת הזו מלווה כמעט כל סטודנט בלימודים שלי, אבל אנחנו משתדלים להעביר את התחושה הזו באופן הומוריסטי ולהתמודד עם מה שנפל עלינו, עם הידיעה שאם אחרים עברו את זה, גם אנחנו יכולים. אצלה זה היה ההפך, במועד ב' כלשהו שניגשתי אליו היא ניגשה יחד איתי, למדתי למבחן הזה כמו משוגעת ועד היום הסיכומים שכתבתי עבורו הם פופולריים ביותר ואנשים באים ומחמיאים לי עליהם, ואחרי המבחן כשיצאתי בתחושה טובה, בידיעה שהיה מבחן הוגן ביותר ושמי שלמד כראוי יוציא ציון ראוי, שמעתי אותה אומר בזעם לחברתה "צריך לערער על כל המבחן!".
היא לא הייתה במעגל החברים הקרוב שלי אלא במעגל השני, המרוחק יותר, כך שמדי פעם מצאנו את עצמנו חולקות הפסקת צהריים או נמצאות יחד באירוע חברתי; ניסיתי לנהל איתה סמול-טוק פעם על הלימודים, שאלתי איך היא מתמודדת עם שנה ב' הקשוחה שלנו, והתשובה שלה הייתה "את יודעת, אין דרך פעולה אחרת – רק כיבוי שריפות." כשאמרתי שאני לא מכירה את הביטוי היא חידדה ואמרה – "לומדים למעבדה הקרובה, ואז למעבדה הקרובה אחריה, ואז למבחן שאחרי, ואז למבחן שאחרי. אי אפשר ללמוד להכל ביחד, זה לא ריאלי, הם בעצמם לא מצפים שתעשי את זה." ועל אף שהייתה אמת בדבריה, ועל אף שבצורה מסוימת אפשר לומר שגם אני עבדתי בשיטה הזו, משהו בטון שבו היא אמרה את זה הרגיש לי מאוד ותרני ומזלזל. אני למדתי ממעבדה למעבדה כי ידעתי שאחר כך יהיה לי קל יותר ללמוד למבחן – הייתי מכינה סיכום לכל מעבדה והשתמשתי בסיכומים האלה בסופו של דבר גם בלמידה אחר כך. הרגשתי שאני לא סתם מכבה את השריפה אלא מכינה מראש את אמצעי העזר למניעת השריפה הבאה. להתייחס ללימודים שלנו כרשימת מטלות לביצוע לא מצא חן בעיניי גם אם במקום מסוים עשיתי את זה בעצמי, כי באמת חשבתי שקיימת חשיבות מסוימת לידע שאנחנו רוכשים בשנים האלו ולהצלחה שלנו בטווח הארוך.

תחושת הבטן שלי לגבי אותה סטודנטית הייתה נכונה, ובסוף שנת הלימודים השניה היא פרשה לטובת לימודי תזונה בפקולטה אחרת. היא הרגישה שהלימודים מתאימים לה יותר, בעיקר עקב המאבק שלה עצמה בירידה במשקל, ולאחרונה פגשתי אותה בחתונה של חברת הלימודים ומסתבר שבמקביל לסיום התואר היא גם מאמנת כושר, אז היא אכן מצאה את הנישה המתאימה לה. היא נראתה קורנת ומאושרת ונשמע שהיא עושה הכל חוץ מלכבות שריפות – חיה את החיים שמתאימים לה, לומדת את מה שמעניין אותה ומבססת את מה שהיא רוצה לעשות.

אני, לעומת זאת, המשכתי במסלול כמו ילדה טובה. המשכתי וגיליתי שאכן צריך לכבות שריפות כדי להתקדם בלימודים שלנו – בשנה הרביעית חייתי מהגשה לבוחן להגשה לבוחן, גם בחמישית כל קליניקה הייתה שריפה קטנה להתמודד איתה.
ועכשיו, בשנת הלימודים האחרונה, אני חיה מכיבוי שריפה לכיבוי שריפה. יש לי מצגת להכין ליום שני וצריך לכבות את השריפה הזו; מיד אחר כך אני צריכה להתחיל לעבוד על הפוסטר שאני מציגה ביום המחקר הפקולטאי שלנו, ואלוהים יודע למה הם נזכרו להודיע לנו על הפוסטרים האלה רק לקראת סוף שנת הלימודים ולא בתחילת השנה כדי שנדע להיערך מראש עם טיפול מצולם ומתועד מתחילתו עד סופו; במקביל לקחתי על עצמי להיות המפיקה והעורכת הראשית של סרט הגמר שלנו שיוצג באותו יום מחקר אז אני זו שמתרוצצת מסטודנט לסטודנט כדי לוודא מי יכול לצלם ומי יכול לבוא ומי יכול להביא ומי פנוי מתי. לזכותי ייאמר שברגע שיש לי חומר לסצנה אני מיד עורכת אותה כדי שלפחות משהו יהיה מוכן ולא אצטרך להיתקע עם העריכה בשבוע האחרון כשאני לחוצה ומודאגת, כפי שקרה לפני שנתיים בסוף התואר הראשון שלנו, כשיום לפני הטקס המחשב שלי החליט לקרוס ואיתו העריכה של הסרט שלנו. למזלי העברתי את הגרסה הערוכה לחברה שיכלה לסיים את העריכה במחשב שלה, אבל זה לא יצא מושלם לעין הפרפקציוניסטית שלי שדמיינה כל סצנה בצורה מאוד מסוימת.

זאת כמובן בלי לדבר על הקליניקות עצמן שבהן נראה שמישהו מלמעלה מנסה פשוט לחבל בהצלחה שלי. למשל, הייתה לי מטופלת שהייתי אמורה לסגור עליה את כל הדרישות שלי, אבל היא נכנסה להריון ואנחנו לא מטפלים בטרימסטר הראשון, אז אני צריכה לחכות שהיא תיכנס לטרימסטר השני, וגם אז לא אוכל להשלים לה את כל הטיפולים שתכננתי אלא רק מחצית מהם פשוט כי אני בבעיית זמן. במקרה של מטופלת שניה – כדי להשלים לה את הטיפולים הייתי צריכה שהיא תעבור לשתי פגישות במחלקה, ובסוף לא רק שזה לקח יותר משתי פגישות, הרופא שאחראי עליה אמר שהוא לא מוכן שאמשיך לטפל עד שהיא תגיע לפגישת ביקורת במעבדה בעוד שבועיים. מטופלת שלישית – הגשתי עבודה שלה למעבדה וכשקיבלתי אותה חזרה העבודה לא התאימה, ואנחנו צריכות להיפגש שוב.
בשורה התחתונה, במקום שהעבודה שלי תתפרס בנחת על החודשיים הקרובים האלו, יהיה לי עכשיו חודש משעמם למדי בו אחכה שכל המטופלות שלי יכולות לחזור אליי, והחודש האחרון – בדיוק כפי שהשלמתם בראשכם – כיבוי שריפות. אצטרך לקרוא לכמה שיותר מטופלות בזמן כמה שיותר קצר כדי להתקדם, ואני פשוט לא מצליחה לדמיין מצב שבו אני מצליחה לסגור את כל הפינות בשלום. המדריך שלי כבר אמר לי שהוא יבוא לקראתי מבחינת היעדים שאנחנו צריכים לעמוד בהם, אבל אני לא יכולה להתנער מהלחץ שדברים לא ילכו כשורה פשוט כי אני לא יכולה להתכונן מראש אלא צריכה שהכל יקרה ברגע האמת.

אני יכולה לשבת ולהמשיך להתמסכן, ואני יכולה פשוט לקוות שאיכשהו אצליח לסדר את כל הקליניקות שלי וכל חתיכות הפאזל ייפלו במקום הנכון. אני תלויה במזל ובחסד של המדריכים שלי ונקווה ששניהם יהיו שם עבורי בעת הצורך. ובינתיים, בזמן כתיבת הפוסט, העוף כבר היה מוכן, הספקתי לאכול אותו, להכין גם עוגת גבינה, ירדתי לזרוק את הזבל ועכשיו אני מוכנה ומזומנה לחזור לעבוד על המצגת שלי.

מקווה שבעוד חודשיים כשאחזור לקרוא את הפוסט יעלה לי חיוך קטן על הדברים שהסתדרו ולא אכנס לדיכאון מכך שאני צריכה להמשיך לבשל עוף לאדם אחד לעוד שנה.

עוד חודש חלף

עוד חודש חלף

ושוב הנני כאן, כותבת פוסט כי צריך. שלא יחלוף עוד חודש מבלי שאתעד, מבלי שאדווח לעצמי שאני עוד מתקיימת, אחרי הכל.
ושוב, אין באמת על מה לכתוב. העצב עוד שם. גם הבדידות. הזמן עובר והשעון מתקתק אבל אני לא באמת יודעת לומר מה קרה ומה השתנה.

ההליך הגדול שדיברתי עליו בפוסט הקודם קרה והוא מאחוריי. ההתאוששות ממנו לא הייתה קלה. כמה ימים אחריו מצאתי את עצמי שוכבת במיטה ופשוט בוכה בדממה, השילוב בין הכאב הפיזי לכאב הנפשי גרמו לי להרגיש יותר נטושה מאי פעם, אפילו שדודה מרוחקת הואילה בטובה לארח אותי באותם ימי התאוששות, אפילו שחלק מהחברים (דגש על חלקם, לא כולם) דאגו לשאול מדי יום לשלומי. אולי המשפט הזה די מתאר את התפיסה שלי ואת מי שאני, משקרת לכולם שאני אופטימיסטית חייכנית כשלמעשה קשה לי להסתכל על חצי הכוס המלאה. יש לי דודה מרוחקת שאוהבת אותי ודואגת לי והסכימה לארח אותי בביתה למשך כמעט שבוע, אבל אני רק חושבת על כך שלאמא שלי ולדודה הקרובה שלי אין שמץ של מושג מה עברתי ואלוהים יודע מתי, אם בכלל, אראה אותן שוב, ועל כך שאבא שלי פשוט זרק אותי אצל הדודה הזו כי לא התאים לאשתו שאני אתארח אצלם. חברים דאגו, התקשרו, שלחו הודעות, אבל אני רק חשבתי על אותם חברים שלא דאגו ולא התקשרו ועל כמה שזה פוגע. הלוואי והייתי מצליחה להתנער מהתחושות האלה, להתחיל להסתכל על הצד הטוב של הדברים, לא לחשוב כל הזמן על מה לא בסדר בתרחיש כפי שהוא התרחש בגרסה שלי ולא בגרסה ההוליוודית המושלמת של משפחה וחברים.

זה גורם לי לחשוב על רשומות הסיכום של סוף השנה שתמיד מפרסמים הבוגרים אצלנו בפייסבוק. בעוד חצי שנה אני הולכת להיות אחת מהבוגרים האלו. בשנה שעברה שמתי לב לזה במיוחד כי המחזור מעליי היה מן הסתם הקרוב אלינו ביותר. כולם תמיד כותבים על כמה קשה התהליך, אבל איזה מזל שהמשפחה הייתה שם עבורם, ובן או בת הזוג היו שם עבורם, והחברים הטובים היו שם עבורם. אז תודה רבה לכולם כי בלעדיהם זה לא היה קורה.
וכשאני מסתכלת על הרשומות האלה, אני תוהה אם יהיה לי אומץ לכתוב את מה שאני באמת רוצה לכתוב. לכתוב שאצלי זה לא בדיוק היה ככה. המשפחה לא תמיד הייתה שם עבורי. החברים לא תמיד היו שם עבורי. בן זוג לא נראה בתמונה. והנה, הצלחתי. עברתי, שרדתי, אני הולכת לקבל תואר מפונפן מאוניברסיטה נחשבת והכל בזכות עצמי, אז תודה לי*. שלא ויתרתי ולא התייאשתי גם אם החיים לא האירו לי. שגם ברגעים הכי בודדים בחיי, בהם העברתי ערב חג לבד, בהם שכבתי לבד במיטה מתייסרת מכאבים, לא הרמתי ידיים.

את ערב החג האחרון, אגב, בסוף לא העברתי לבד. המשפחה שלי יצאה לנופש שבו אני הייתי אמורה להתייבש בחדר בזמן שהם כולם נהנים להם מטיולים בחיק הטבע או משחייה בבריכה. ובכן, Karma is a Bitch ומזג האוויר היה כל כך נורא שכולם התייבשו בחדר יחד איתי, וחזרנו מהנופש מוקדם מהצפוי. מה שכן הרווחתי מהנופש הזה הוא אלכוהול ללא הגבלה בליל הסדר, מה שגרם לי לשתות כמות נאותה במיוחד של יין וללכת לישון כמו תינוקת מיד עם החזרה לחדר שלנו בבית ההארחה. אחרי כל הכיף הזה וחג משמין בכלל, הטלתי על עצמי משימה לרדת במשקל וקניתי משקל דיגיטלי אחרי שלא העזתי להישקל מאז שהתחלתי ללמוד. ההערה היחידה שלי בנושא היא שהזמן קצר והמלאכה מרובה. אני מקווה בעוד חצי שנה לטוס ליעד מלא נופים וחופים, ואני צריכה לחשוף גוף חטוב במיוחד, אז יצאתי לדרך.

אז הצד האופטימי שבי יתמקד בכך שיש לי לאן לשאוף. סיום הלימודים. הטיול לחו"ל. וההתחלה החדשה. אני רוצה כבר לעשות את הצעד – לעבור דירה, למצוא עבודה חדשה. אולי סוף סוף לפנות את הזמן הראוי למציאת בן זוג. אולי על הדרך להשקיע קצת זמן בטיפול פסיכולוגי נורמלי שיעזור לי לפתור את הריקנות שבפנים ולהבין שאני באמת יכולה לבד ולא רק אומרת את זה לעצמי כדי לשכנע את עצמי שעוד יש טעם. וזה לא עוד כל כך הרבה זמן, זה ממש קרוב.*

* זאת כמובן בתנאי שבאמת אצליח לסיים את הלימודים. מצד אחד זה כל כך קרוב, ומצד שני זה נראה רחוק שנות אור עם כל המטלות שאני עוד צריכה לעשות וכל החופשים שמגיחים באמצע ונופלים על ימי עבודה. אני מחזיקה אצבעות ומאמינה בטוב, בכל זאת, אופטימיסטית חייכנית, אבל גם לא יכולה שלא לחשוש שהיוצרות יתהפכו ברגע האחרון ויחליטו להשאיר אותי שנה. בכל שנה מלבד שנה שעברה חששתי שזה הולך לקרות, ועכשיו החשש חזר ואני מקווה שהמזל הטוב שליווה אותי ב-4 שנות החשש הראשונות ישחק גם כאן.

No One Else is Singing My Song

No One Else is Singing My Song

הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה היא העובדה שחודש מרץ הולך להגמר ומקשה עליי הידיעה שיעבור חודש ולא אכתוב בו פוסט. הצורך בתיעוד הולך ונעלם, במיוחד כי פתחתי טוויטר לאחרונה ואני יכולה להעיר שם מדי פעם על חיי הממוצעים (זה כולל בעיקר תלונות על השותפה שלי, במידה ותהיתם, כי גם בשנת השותפים האחרונה שלי – כך אני מקווה לפחות – נועדתי לזכות בשותפה לא מתחשבת ששמה את עצמה מעל הכל ולא מסוגלת לפקוח עיניים לנוכח מציאות), אבל אני כן מרגישה את הצורך, לפחות אחת לחודש, לשבת מול מקלדת ופשוט להקליד החוצה את הרגשות שלי, לבדוק שכשרון הכתיבה שזנחתי נמצא עוד איפשהו שם בעומק מתחת לשכבות העייפות והתסכול של היומיום שלי שכל כך רחוק מהחלום הזנוח להיות סופרת או עיתונאית מפורסמת – אני לא חושבת שיש לי הרבה מה לחדש, ובתחום החלומות, כפי שכבר כתבתי כאן, עולם התיאטרון והמוזיקה קורא לי הרבה יותר, אבל אני כן מתגעגעת לימים בהם כתיבה הייתה חלק מהשגרה שלי, ועל כן מחויבת שלפחות פעם בחודש תפורסם כאן לפחות רשומה אחת שעוד תזכיר לי, ואולי לקוראיי, שאני עדיין קיימת.

למען האמת, זה שבוע טוב לשפוך בו רגשות, כי הייתי עצובה בו במיוחד. אני לא יודעת להסביר בדיוק למה, אולי אלה ההורמונים – אני בכל זאת בתקופה הזאת בחודש, אולי העובדה שבעוד שבוע בדיוק (טוב, שמונה ימים), אם דברים ילכו כשורה, אני עתידה לעשות שינוי עצום שמאז ומתמיד רציתי לעשות ובמקום מסוים אני קצת לחוצה ממנו, כי עמוק בפנים יש תקווה שמעבר לשינוי הזה דברים נוספים ישתנו בחיי. ואולי זה פשוט כי אני בחורה רגישה מהרגיל ובסופו של דבר, גם אם נראה לי שהחיים הרגילים שלי הם בסך הכל בסדר, הנקודות בהן החיים הם לא בסדר מפריעות לי.

צפיתי בסרט "דמבו" השבוע, לראשונה בחיי. חברתי ללימודים התעקשה שנצפה בו לפני שאנחנו צופות בחידוש שעלה בימים אלו לקולנוע. איכשהו זה היה סרט דיסני שהתפספס לי, מכל הסרטים הרבים שכל כך אהבתי, או שאולי צפיתי בו בילדות ושכחתי ממנו לגמרי כי כילדה זה פשוט סרט מוזר. כאדם בוגר מצאתי את עצמי מתייפחת בלי הפסקה בזמן הצפייה בו, וממשיכה לבכות אחר כך בדרך הביתה, וגם כשכבר הייתי במיטה, וגם בלילה שאחריו ובלילה שאחריו. בכל לילה השבוע מצאתי את עצמי מנגבת את הדמעות ומחליפה את הכרית לכרית השניה. וגם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה הדמעות זולגות מעצמן.

אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק גרם לי לבכות כל כך. הסצנה שבה אמא של דמבו שרה לו מבעד לסורגים ומערסלת אותו עם החדק שלה כשהדמעות שלו זולגות, אחת אחת, והוא אפילו לא זוכה לראות אותה, חרוטה בי כבר ארבעה ימים ומסרבת להרפות. אולי זו העובדה שדמבו הרגיש בודד כל כך כשכשל במופע הקרקס הראשון שלו, כשכולם העבירו ביקורת על האוזניים המצחיקות שלו, ורק אמא שלו, היחידה שקיבלה אותו, הייתה יכולה להיות שם עבורו, ולא לחלוטין. אולי זו העובדה שאמי הביולוגית אף פעם לא הייתה האמא המתאימה לפנות אליה ואין לי כלפיה שום רגש, ומי שהייתה עבורי דמות אם כבר איננה, והכאב על לכתה לא נעלם. אולי זה כי דמות האם האלטרנטיבית שלי לא הייתה שם עבורי באותם רגעים בהם הייתי צריכה שמישהו ינגב את הדמעות שלי, ולמעשה אנחנו לא מדברות כבר כמעט שנתיים. אולי זו פשוט הידיעה שאני לבד, ואפילו לא רק בתחום הזוגי, פשוט לבד.

בעוד שבוע ישודר הפרק האחרון של סדרה שאני עוקבת אחריה כבר שלוש שנים ומדברת עליה ללא הפסקה, Crazy Ex Girlfriend. למען האמת, זו לא סדרה מושלמת בכלל והיא לא חפה מטעויות, ובדיעבד מבחינה עלילתית היא מבולגנת, מתסכלת ולא אמינה. אבל המוזיקה דיברה אליי, ומעל הכל, העובדה שאחת לכמה זמן הגיע שיר שפשוט הצליח להכתיב את הרגשות שלי ולגעת בנקודות הנכונות. בתחילת העונה הנוכחית הגיע שיר כזה, שפשוט הרגשתי שאומר את כל מה שלא הצלחתי לומר. רבקה, הדמות הראשית, קיבלה החלטה שנראתה לסובבים אותה תמוהה לחלוטין אבל היא עצמה הרגישה שהיא נכונה עבורה. היא ישבה שם לבדה והתחילה לשיר "Do you ever feel so alone that if you were to pick up the phone no one else would be on the other end?" כשהשורה התחתונה הוא שאף אחד לא מכיר את השיר שלה.
משום שזו סדרה קומית, מצטרפים אליה עוד אנשים ושרים יחד איתה את השיר. בשלב מסוים כל הסובבים ששרים יחד איתה "No one else is singing my song" קולטים שיש עוד מישהו שם בחוץ ששר יחד איתם, אבל היא נותרת עם עצמה, לבדה, כשהשיר נגמר במילותיה הבודדות "Only I am". ועל אף הקריצה הקומית של השיר, כל כך הזדהיתי עם התחושה שלה. התחושה הזאת שאף אחד שם בחוץ לא באמת שר את השיר שלי, לא מכיר את הקצב והלחן, לא באמת שר יחד איתי. בשלב מאוחר יותר של העונה, ברגע מקרב, היא אומרת "Someone else is singing my song" וגם הרגע הזה כל כך נגע בי, הוא והתהייה אם הרגע הזה שלי יגיע.

כשאכתוב את הפוסט הבא סביר שהשינוי הגדול יהיה מאחוריי. והעצב, מה איתו? בכל פוסט הוא עולה מחדש. מייחלת ליום שבו גם הוא יהיה מאחוריי. שאוכל לכתוב "עכשיו טוב לי. אני איפה שרציתי להיות, גם אם לא בדיוק." מקווה שאהיה כאן לכתוב את המילים האלה ביום מן הימים. מקווה שהיום הזה לא רחוק כמו שנדמה לי.

As fast as she can

As fast as she can

איפשהו בכיתה י"ב, כשעוד הייתי ילדה קטנה ותמימה, התחלתי לצפות בסדרה "איך פגשתי את אמא". היית אז בת 17, מבחינתי רחוקה שנות אור מטד בן ה-27 שמחליט שהגיע הזמן למצוא את האחת אחרי שזוג החברים הטובים שלו מתארס, ובכל זאת שררה בי תחושת הזדהות קלה (שהייתה קרובה יותר ל-"לכל החברות שלי כבר היה חבר ולי עדיין לא, מתי זה יקרה לי?") וחיכיתי בקוצר רוח לראות מי היא אותה אמא אגדית ומתי היא סוף כל סוף תגיע. בצבא אפילו עשיתי צפיה חוזרת של כל העונות שהספיקו לצאת עד אז, עונות 1-5, ונהניתי לא פחות מבפעם הראשונה, עדיין מתרגשת לקראת הבאות.

השנים חלפו והסדרה המשיכה, יש לציין שהידרדרה, וכשהייתי בשנה א' היא הסתיימה בסוף שהרתיח והכעיס אותי כל כך שאפילו כתבתי עליו פוסט זועם בבלוג הקודם שלי. אחרי שנים של היקשרות רגשית לסדרת טלוויזיה וקניה אובססיבית של מטריות צהובות (שנהרסו גשם אחר גשם, ממש כמו המטריה הירוקה הנוכחית שלי שלא עמדה בסופת הבוקר בדרך לקמפוס), מבחינתי הסוף שכח לחלוטין מהשתלשלות האירועים שהפכו את הסדרה למיוחדת והלב שלי התנפץ מכך שבסופו של דבר, המפגש המיוחד של טד והאמא היה מפגש ממוצע וסתמי.

השנה, בלי שום קשר ל-Ten year challenge, החלטתי לצפות בסדרה שוב. נטפליקס ישראל הודיעו על כך שכל העונות עולות לצפייה, ועל אף שיכולתי להתנהג כמו פיראטית טובה ולצפות דרך ה-VPN כבר מזמן, החלטתי לנצל את ההזדמנות ואכן ב-1.1 התייצבתי מול הטלוויזיה (עם השותפה שלי, במקרה מקרי בהחלט) והראתי לה כמה יפה אני משננת את הפרק הראשון. אז כן, ידעתי בדיוק מה הולך להיות המשפט הבא של כל אחת מהדמויות, התלהבתי מחדש כשטד סיפר לילדים שבעצם ככה הוא הכיר את דודה רובין ("כי הסיפור הולך להיות ארוך מאוד…") ובכל זאת, האסימון נפל רק אי שם בסוף הפרק, כשקלטתי שטד ואני באותו גיל, שהחברה הכי טובה שלי מהלימודים מתחתנת, שאני כבר לא אותה ילדה\נערה שצפתה והרגישה שהדמויות כל כך הרבה יותר מבוגרות ממנה… למעשה, קובי סמלדרס, השחקנית של רובין, הייתה בת 23 בצילומי הפרק הראשון – צעירה ממני ב-4 שנים!

ובכל זאת, עם התקדמותי בסדרה עד העונה החמישית, אני לא מרגישה בצפייה החוזרת את הקרבה לטד מבחינת שכבת הגיל. הוא עדיין מרגיש לי מבוגר ממני – אולי כי הדייטים שלו מתקיימים במסעדות יוקרתיות ולא בברים שכונתיים, אולי כי אף אחד מהחברים שלו לא סטודנט (חוץ ממרשל, אבל מלבד מסיבת קולג' אחת הסדרה לא בדיוק הציגה את החיים הסטודנטיאליים שלו), אולי כי הוא אף פעם לא מתקשר להורים בבקשה לעזרה (התקשרתי לאבא שלי השבוע כדי לוודא שהוא זוכר שהוא מסיע אותי להצגה של שיקאגו בשבוע הבא) (השלמתי עם אבא, אבל זה לפוסט אחר). ההזדהות הרגשית, לעומת זאת, הלכה וגברה. אם כשהייתי צעירה וצפיתי בסצנה שבה סטלה אומרת לו שהאמא מגיעה "As fast as she can" עלו לי כמה דמעות התרגשות עבור טד, הפעם כשצפיתי בה הדמעות הגיעו ממקום אחר לגמרי, והן לא היו כמה בודדות.

נקודת המבט הבוגרת דווקא גרמה לי להרגיש קצת אחרת לגבי סיום הסדרה. אני לא מדברת על הסוף-שאין-לנקוב-בקיומו, אלא על המפגש "הסתמי" בין טד לבין האמא. בדיעבד, אני מבינה שכאלו הם החיים. בסופו של דבר, זהו לא היעד שהופך את הרגעים לחשובים, אלא המסע. בדיוק כמו המסע שאני עוברת עכשיו כדי לקבל את התואר שלי – הוא לא יסתכם לרגע הבנאלי שבו אקבל את התעודה, אלא לעד יהיה מכלול החוויות שצברתי ב-5 וחצי השנים האחרונות ואמשיך לצבור בשמונת החודשים שנותרו למבחני הגמר. וכך גם המפגש של טד והאמא – המסע הארוך שהוא עבר כדי לפגוש אותה לא מסתכם לאותו רגע בתחנת הרכבת עם המטריה הצהובה. סתמי ככל שיראה, בזכרון של טד הוא תמיד יהיה רגע המפגש שהוא עבר את המסע הארוך כל כך כדי להגיע אליו. כי אם הוא לא היה יורד אל הבר בגיל 27 ופוגש את הבחורה בסוודר הירוק, היא לא הייתה פוגשת את הבחור בחליפה ומתחתנת איתו. ואם רופאת העור שלו לא הייתה נוטשת אותו בחופה לטובת בעלה לשעבר, טד לעולם לא היה מגיע למשרת ההוראה שהגיע אליה, שבזכותה הוא פגש את השותפה של האמא, אותה אחת שדאגה לכך שהאמא תנגן באותה חתונה שהוזכרה לעיל. הכל התחיל כבר בפרק הראשון, במסע כל כך ארוך, ליצירת פאזל אחד גדול שרק עכשיו, עשור אחרי שהתחלתי לצפות, החכמתי להסתכל על מכלול החלקים ולא רק על כל אחד מהם בנפרד.

אז אחרי תקופה לא קלה שלאט לאט מתחילה להשתפר, עכשיו כשנותר רק עוד מבחן אחד לסמסטר הנוכחי ואחריו ממשיכים לסמסטר ב' ואחרון באקדמיה, אני נהנית מהלקחים שהפקתי מהסדרה הזו שהצליחה לחדור ללב שלי מחדש, כאילו מעולם לא צפיתי בה. מהמחשבה על כך שאולי עוד אסתכל אחורה על כל הרגעים הקשים האלה ואזכור שהם הובילו אותי למקום מאושר שעוד אזכה להיות בו. מהידיעה שהחיים הם טיפוס, אבל הנוף נהדר. אני חושבת על הסדרה ומתנחמת בידיעה שאי שם, האבא של הילדים שלי Is coming as fast as he can.
גם אם זה לתוך כוס פלסטיק שאחר כך תלך לבנק הזרע.

סליחה שהרסתי את הפוסט האופטימי הזה עם הציניות התמידית שלי.

 

אתגר עשר השנים

אתגר עשר השנים

עם בואה של 2019 כולם החלו להשוות תמונות שלהם לכאלו משנת 2009. זמן קצר אחר כך,  התמונות, על אף שכל אחת אמורה לייצג אלף מילים, בכל זאת התחלפו במילים, כי יש דברים שתמונה לא יכולה להעביר.

גם אני העליתי תמונה כזו לאינסטגרם לפני כמה ימים. השוויתי תיכוניסטית ממוצעת עם שרשרת של "היי בנטורל" ושיער צבוע לשחור, שלא תפס כי השורשים היו בהירים מדי, לאקדמאית קצת מעל הממוצע, עם בלונד מחוזק בגווני שמש וחלוק רשמי של תורנות במחלקת כירורגיה; התמונה לא יכלה להעביר את העובדה שאת סוף השבוע שלפניה העברתי בלעשן כל כך הרבה שתהיתי איך האנשים בבאר שבע מצליחים בכלל לשמור על הישגים אקדמיים כי בסוף היום הרגשתי איך תאי המוח שלי נצרבו. כן, בסוף השבוע שעבר הייתי אצל הבסטי בבאר שבע אחרי שלא ראיתי אותה כמה חודשים טובים, להשלמת חסכים וטעינת מצברים וכל מה שהיה חסר לי ממנה בזמן האחרון.

אז אם חושבים עשר שנים אחורה – לא הייתה לי הבסטי שלי, גם לא אי שם. הייתה מישהי שחשבתי שהיא בסטי, שעשיתי הכל בשבילה וידעתי שזה חד צדדי, הרגשתי שזה לא אותו דבר מבחינתה, ועדיין הייתי מוכנה לעשות הכל, כי ככה זה כשאוהבים. אחר כך היא תקעה לי סכין בגב והבנתי מהי חברות אמיתית, איך מפתחים ומשמרים קשר אמיתי עם אנשים שאוהבים, ושבסדר לפעמים גם לבקש. אז עכשיו יש לי שתי בסטיות, עם עליות וירידות ביחסים שלי עם כל אחת מהן. בכל פעם אני קרובה יותר לאחרת ורחוקה יותר מהשניה, כל אחת מהן ממלאת חלל אחר. אבל שתיהן שם, וזה הישג גדול לזכות העשור האחרון.

מה כן היה לי לפני עשר שנים? שתי סבתות וסבא. האהבות הכי טובות וטהורות שלי. אם היו אומרים לי שבתוך 10 שנים, או יותר נכון, 7 שנים מסיום התיכון, הם כבר לא יהיו איתי, לא הייתי מאמינה. זה לא היה נתפס מבחינתי, חיים בלעדיהם. אני רוצה לומר שהנה אני, חיה בלעדיהם, אבל התחושה היא מאוד ריקה. אני חושבת עליהם בכל יום, ובזמן האחרון לפחות אחת לשבוע מגיעות גם דמעות הגעגוע. כי לפני 10 שנים עוד דיברתי עם אמא שלי, ועם אבא שלי, ועם דודה שלי. ועכשיו זה מרגיש לבד, לגמרי לבד. בשבוע שעבר אמרתי לאבא שלי שאני נעלבת מכך שהוא ממשיך בחייו עם אשתו כרגיל ולא עושה שום מאמץ בכדי לשכנע אותה שהיא צריכה להתנצל בפניי על ההתנהגות שלה לאורך השנים, והוא אמר שאני מסכסכת ביניהם כי אני מנסה לגרום לו להתווכח איתה. הוא אמר לי שתחושות הזלזול וההשפלה מצידה הן סתם תחושות וזו בחירה שלי להעלב ממנה. זה מבחינתי היה הקש ששבר את גב הגמל ואמרתי לו שאני לא מוכנה לייחס הזה ולהאשמות האלה. מאז אני מסרבת לדבר איתו, לא משנה כמה הוא מנסה להתקשר.

אז אפשר לקחת את שתי הפסקאות הקודמות ולחבר אותן למציאות הקיימת שהיא עשור שבו עדיין לא מצאתי נחת. יש לי חברות טובות שאני אוהבת, אבל אין לי משפחה ראויה, ואין גם משפחה ראויה באופק. אמנם בעשר השנים האחרונות קיבלתי את הנשיקה הראשונה שלי וגם כל מיני נקודות ציון נוספות על הדרך, אבל עדיין לא הייתה אהבה גדולה. עשר שנים בלי אהבה גדולה, ואני גם לא בטוחה שאת הזו לפני 12 שנה אפשר לציין כאחת, בעיקר כי היא בכלל לא הייתה הדדית. עשור בלי מישהו שאני אאמין לו כשהוא מחבק אותי ומבטיח לי שהכל עוד יסתדר. ונכון שהיו את התקופות הקצרות בהן הלב שלי פרח ופרפר והאמנתי, אבל תמיד נחלתי אכזבות. ולפני כמה ימים חשבתי לעצמי מחשבה עצובה מאוד, שיש שני סוגים של אנשים עצובים מאוד בעולם – כאלו שמבחינתם העצב כל כך נורא שהלוואי והיו מפסיקים לחיות כדי להפסיק לחוש אותו, וכאלו שמבחינתם העצב כל כך נורא שהלוואי שהחיים ימשיכו כדי שמשהו יוכל לפצות עליו, וכמה קשה מבחינתי להשתייך לקבוצה השניה כי בינתיים ההרגשה היא שכלום לא מפצה. בארבעת החודשים האחרונים כל רגע מרגיש יותר קודר מהקודם ואני לא מוצאת סיבות אמיתיות לחייך. במקום מסוים אני מייחלת לכך שאפסיק להיות כל כך אופטימית, שאפסיק לקוות שהדברים עוד יסתדרו. אבל לצערי זו תכונה מולדת שאני פשוט לא מצליחה לשנות, האופטימיות הנצחית שלי. הידיעה שעוד קצת סבל והנה, תגיע העלייה. על אף שהיא לא מגיעה כבר כל כך הרבה זמן.

ואם בכל זאת אני צריכה לסכם את העשור האחרון, הרי קרו בו לא מעט דברים משמעותיים. השירות הצבאי שלי, שהיה אמנם מזעזע אבל בו רכשתי כישורים אמיתיים לחיים וגם הכרתי את אותן שתי חברות המוזכרות לעיל. הלימודים, שעוד שניה מסתיימים, אבל הם לקחו חלק עצום בחיי והכניסו לתוכם גם כן אנשים חשובים שאני מקווה שאזכה להשאיר לצדי לעוד הרבה זמן.
העבודה בחנות הספרים שהייתה מבחינתי הגשמת חלום כי תמיד אמרתי שאעשה זאת, גם הטיסה לניו יורק- אפילו שהייתי שם בדיוק לארבעה ימים. ובלונדון ביקרתי שלוש פעמים בעשור האחרון!
עברתי לגור לבד בירושלים ולמדתי על חיי שותפים, על תשלום חשבונות ולקיחת אחריות.
וגם הייתה הנשיקה הראשונה שלי שהגיעה באיחור אבל הגיעה בסוף, ובדיוק כמו שכתבתי, גם כמה דברים נוספים… וכך הילדה שהייתי בתיכון שקיבלה את הכינוי פרידג'ידית והייתה כל כך פרידג'ידית שאפילו לא ידעה מה זה אומר, גילתה על עצמה כמה דברים. אני עדיין חסודה מדי בכדי לכתוב על סקס אפילו במקום כל כך אינטימי אבל אני שמחה שיצא לי לחוות ואילו מעט ממנו בעשור האחרון.

ועוד עשר שנים? אני זוכרת שלפני חצי שנה בערך, נכנסה לחנות אישה עם הילדה הטרייה שלה, ואיכשהו זרקה את העובדה שהיא בת 37, ואיכשהו גם סיפרה על כך שזו הבת הראשונה שלה, כי היו לה דברים יותר חשובים על הפרק מלהביא ילדים. אמנם תמיד רציתי להיות אמא צעירה, ואם העניינים היו תלויים בי הייתי מתחתנת בשנה הקרובה ומביאה ילדים תוך שנתיים, אבל היה משהו מנחם בלראות אותה, ויש משהו מנחם עכשיו במחשבה על כך ששום דבר לא מאוחר ויש לי עוד עשור להגשים את החלום הזה. עשור לצאת בו לעצמאות אמיתית בה בכלל אין לי תלות במשפחה שלי שמאכזבת אותי פעם אחר פעם, עשור למצוא בו את אותה אהבה גדולה ולזכות לעוד הרבה סקס טוב, עשור לשמור בו על הבסטיות שלי וגם על החברים שהכרתי באקדמיה. עשור שבו הכל עוד יכול להתהפך ולהסתדר לטובתי, כי בכל זאת, על אף העצב הכל כך עמוק ששורר בתוכי כבר כל כך הרבה זמן, עוד יש תקווה.