עוד שנה

מישהי קולטת שעברה שנה מאז פברואר 2020? או יותר נכון, שנה מאז הסגר הגדול של מרץ 2020? אני ממש זוכרת את הפוסט של פברואר, לפני שנה, שבו כתבתי כמה אני מתכוננת בקוצר רוח למבחן שלי, איך נסעתי לבאר שבע לידיד שלי כדי שייתן לי טיפים לקראת המבחן (בדיעבד הטיפים שלו הצילו אותי וזו הייתה הנסיעה הכי משתלמת שיכלה להיות, ואני משתמשת בהם עד היום בעבודתי כרופאה), איך היה לי איזה צינון קטן אבל "אתם לא צריכים לדאוג כי לא ביקרתי בסין או בחנות של הפיראט האדום". זוכרת שעבדתי כסייעת ומישהו שאל אותי אם המסכה שלי זה בגלל קורונה. הו, התמימות. איפה היינו אז ואיפה היום? בדיוק הבוקר, כששמתי את המסכה לקראת הטיול עם הכלבלב, חשבתי כבר כמה זה אוטומטי לשים את המסכה לפני שאני יוצאת מהבית. אפילו שלעיתים בטיולים איתו אני יוצאת ישראלית מעצבנת ומורידה את המסכה לסנטר או מתחת לאף כדי למנוע אדים במשקפיים, וגם ככה אנחנו באוויר הפתוח ואני מחוסנת. אבל במקומות סגורים? אני נאצית של להעיר לאנשים לשים את המסכה על האף. מישהו בגינת כלבים אמר לי אתמול שזה מצער אותי (או יותר נכון, כשסיפרתי לו ששאלו אותי בסופר אם יש לי 18 כשקניתי בירות, כשהגעתי עם צמות ואיפור פרפר מהמשמרת פורים, הוא אמר שבטח התבלבלו כי הייתי עם מסכה. מעליב קצת, אתה רומז שיש לי קמטי הבעה מתחת לעיניים?).

אז הרבה קרה בשנה הזאת, אבל מנגד לא הרבה קרה בפברואר האחרון.
ג'אמפי הפך לכלב נסיך. שיעור האילוף הבודד שעשינו עם המאלף עשה פלאות – הקפיצות הפסיקו לגמרי, על הנשיכות אנחנו עדיין עובדים אבל גם זה כבר כמעט לגמרי הצטמצם. המאלפת (הסתומה) טענה שלא טוב לקחת את הכלב לגינת הכלבים כי "הוא ילמד התנהגויות שליליות", אבל המאלף אמר שאין לכלב שום דרך יעילה אחרת לפרוק אנרגיה פיזית ומנטלית כמו באינטראקציה עם כלבים אחרים, ובאמת מאז שאנחנו הולכים לגינה, כמעט באופן יומיומי – ההתנהגות בבית השתפרה פלאים והוא כבר כמעט ולא מציק לי במהלך היום. חשוב לציין שאני מרגישה שהבילוי בגינה דווקא לימד אותו התנהגויות חיוביות והוא ממש למד לשחק אחרת עם כלבים אחרים – לגשת בצורה קצת פחות אינטנסיבית, לעצור כשלא מתאים לצד השני. הכלב שלי הפך לכלב מאושר, ומדהים שזה נעשה דווקא עם המאלף ה"לא חיובי". ועכשיו אורחים מגיעים באופן קבוע ובהתחלה הוא אמנם קצת נרגש, אבל אחר כך הולך למקום שלו, מתעסק בעניינים שלו ולא מציק בכלל. הכלב החלומי שתמיד רציתי. ברור שהייתי רוצה שיהיה טיפטיפונת ממושמע יותר, שכשאני קוראת לו לצאת מגינת הכלבים יבוא מיד, שימשוך קצת פחות ברצועה כשרואים חתול, אבל לעת עתה הגענו לרמת ביניים שאני מרוצה ממנה ומוכנה להתפשר עליה. ביום שני הקרוב הוא הולך ליום ניסיון ב"גן כלבים" סמוך לביתנו – כמו גן ילדים, רק כזה לכלבים, סוג של פנסיון – שמים את הכלב בבוקר ואוספים אותו בשעות הערב. המטרה היא לבדוק איך הוא מתנהג שם ביום שבו אפשר להקפיץ אותי לאסוף אותו אם יש SOS, ואם הכל ילך כשורה, אדע שבימים בהם אני מרחיקה לכת אוכל להשאיר אותו שם, אפילו לסוף השבוע. אני מקווה שילך חלק, על אף שהגננת\המאלפת, אחראית הפנסיון, שמגיעה עם הכלבים לגינה מדי יום, אמרה שלדעתה יהיה בסדר. מה שמדאיג אותי הוא האינטראקציה עם כלבים במקום סגור, וגם העובדה שיש לה בבית ילדים וחתולים שאני לא סגורה לחלוטין איך יגיב אליהם. מניחה שנגלה ונראה, ואני אהיה דרוכה ביום שני לכל תרחיש. מקווה שלא אצטרך לצאת במפתיע מהמשמרת שלי כי "הכלב עושה בעיות בגן." אבל מניחה שיסלחו לי, כמו שסולחים לרופא הילדים שמבריז כמעט בכל יום שישי ומאלץ אותי לקבל את העזרות הראשונות שלו ולעבוד בקצב היסטרי. אתמול לא היה לי אוויר לנשימה, לא קמתי אפילו פעם אחת לשירותים, אבל לפחות עשיתי משכורת נחמדה אחרי חודש די חלש.

העובדה שג'אמפי נרגע סוף סוף הורידה את עול החשש מפני היכרויות שלי, כי עכשיו אני פחות חוששת שהכלב שלי ירצח כל אורח שנכנס אליי הביתה, והורדתי שוב אפליקציות היכרויות. לאפליקציה הראשונה שהורדתי קוראים Hinge, ולאחרונה קראתי ראיון עם אחת הבעלים שלה, פסיכולוגית התנהגותית, שאמרה שכדי לא למות לבד אנחנו צריכים לוותר על טבלאות האקסל שאנחנו יוצרים בראש שלנו כשאנחנו מחפשים את החצי השני. היא נתנה לאפליקציה את התיאור שלה באפליקציות ההורדות, "נועדה כדי להימחק", ואמרה שבסופו של דבר צפוי להיות בה מגוון איכותי יותר של משתמשים, שהרי צריך לענות על כמה וכמה שאלות כדי להירשם אליה. הייתי אופטימית ובאמת התלהבתי מהמנגנון – לא מעלים סתם תמונה אלא מעלים אותה בהקשר מסוים, עם כיתוב מסוים; יש פחות מקום לתיאורים יבשים ויותר "קידומים" (כך האפליקציה קוראת לזה) שנועדו לגרום למשתמשים לפתח שיחה. העלתי את מיטב התמונות שלי, כתבתי כמה משפטים שנונים ואפילו אהבתי את הרעיון שרואים את הלייקים שלי, שלא אמורים להיות סתמיים אלא מיועדים למשפט מסוים שכתבת בפרופיל או לתמונה.
משם – דממה. ציפיתי שגברים יעשו לייק לכל הדברים החמודים שכתבתי, בפועל כולם עשו לייק לאותה תמונה בנאלית שלי יושבת בבר עם קוקטייל. עברתי על פרופילים של גברים ונחרדתי לדעת שבמקום לענות על שאלות החובה הם סתם הוסיפו אימוג'י או הגיבו במילה-שתיים.
מאוכזבת למדי, החלטתי לא לוותר וללכת על האופציה הבטוחה – קיופיד! כל הסבבים שלי בקיופיד נחלו הצלחה, אם בהצלחה אנחנו מדברים על לצאת לדייטים. זה לא שלא הצלחתי ליזום יציאות – הצלחתי ליזום המון מהן, פשוט בסוף היום אף אחד מהגברים לא היה מתאים לי. אז אמרתי שאולי הפעם זה ילך, כשאני קצת פחות בררנית וקצת יותר משוחררת, אבל… איכשהו גם שם שוררת דממה. אם הייתי רגילה לכך שכבר בימים הראשונים אני מוצפת בהודעות, שאין בכלל צורך שאתאמץ ואעביר ימינה ושמאלה כי ההיצע פתוח בפניי – הפעם הכל זורם על מי מנוחות, כאילו אין מגפה עולמית ואנחנו עלולים למות בכל רגע בלי למצוא אהבה!

ואולי זו דווקא המגפה העולמית, לאן כבר אפשר לצאת כשיש סגר? אז מה אם יש לי בר טייק אוואיי מתחת לבית. אולי זה הגיל, 29 קרוב מדי ל-30, עד כה הייתי ב-20 המאוחרות שלי, עוד צעירה ורעננה, ואני בטוחה שהרבה גברים מסמנים שהם מחפשים מישהי עד גיל 27\28 כי זה עדיין נשמע צעיר וגם קצת פחות לחוץ. אולי זה הכלב, לא לכולם מתאים שאני מגדלת מפלצת, רועה בלגי ענק ששוקל יותר מחצי ממני; אולי אם זה היה איזה כלבלב קטן וחמוד היו זורמים איתי, אבל כלב כמו ג'אמפי הוא ממש פלוס אחד. אולי בחרתי תמונות לא מוצלחות שלי? אין לי שום תמונה בבגד ים ומלבד אותה תמונה בנאלית עם קוקטייל בבר, כל התמונות שלי "חמודות", עם זר על הראש מיום ההולדת שלי ושמלה מתוקה, קופצת באושר בלופ בוייטנאם עם בלנדסטון סאחיות. ויתרתי על התמונה עם חצאית המיני המזוברת (זכויות שמורות לכוכבה שביט) כי הרגשתי שהיא too much, הרגליים שלי הורסות בה אבל זה לא ממש מה שבא לי לשדר, וחוץ מזה אני מרגישה שיצא לי שם פרצוף מטומטם (על אף שהבסטי והשותפה טוענות שאף אחד לא מסתכל על הפרצוף).

אגב בסטי, הבסטי (השניה) שלי התארסה לבחיר ליבה אותו היא הכירה באפליקציות. אחרי ששוטטה בהן אולי חודש, חודשיים? אחרי חצי שנה עברו לגור ביחד, ועכשיו אחרי שנתיים ביחד הם הולכים להתחתן. ברור שאני שמחה והכי מפרגנת לה, אני גם מתרגשת בטירוף להיות שושבינה לראשונה בחיי, כבר בחרתי שמלה ובא לי כבר שכשיגיע היום יגמרו ההגבלות ונוכל להצטלם כראוי ולחגוג כראוי. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שזה קצת לא הוגן, איך יש נשים שבכלל לא מתאמצות בתחום הזה והופ, הכל מסתדר. היא תמיד הזכירה לי שהיא מנגד לא נושאת את טייטל המקצוע המרשים שלי, כבר כתבתי על כך פוסט בעבר, ובתקופה האחרונה היא התבאסה מאוד שהיא רוצה כל כך לעזוב את מקום העבודה הנוראי שלה ולמצוא מקום חדש, אבל אין שום תפקיד שהיא באמת רוצה – אבל בדיוק עכשיו היא סוף סוף מצאה תפקיד טוב בחברה טובה והיא הולכת להתחיל לעבוד שם ממש בקרוב, אז אפשר לומר שהיא הסתדרה בכל התחומים בזמן שאני עוד נותרתי רווקה ומחכה. אבל איך תמיד אמרתי לה, דברים קורים בזמן נכון, כשהם צריכים לקרות, עם המקומות הנכונים והאנשים הנכונים. היה שווה לה להמתין בסבלנות למקום העבודה הזה כי הוא בדיוק מה שהיא רצתה. ולי ככל הנראה יהיה שווה להמתין ל"אחד" המפורסם הזה, אם הוא יגיע, ואני מקווה שבאמת ארגיש כך כי כרגע ההמתנה יצאה לי כבר מכל החורים.

ובנימה אופטימית זו, אסיים את הפוסט בתזכורת על כך שעברו שמונה שנים מאז שסבתא שלי הלכה לעולמה. לפני כמה ימים היה לי פציינט שנולד בדיוק בתאריך שבו סבא שלי נפטר, וחשבתי על כל הפציינטים הקטנטנים שלי, בני שנה עד שמונה, שחיו חיים שלמים בזמן שסבא וסבתא שלי כבר לא היו איתנו, ונשבר לי הלב. אין יום שעובר ובו אני לא חושבת עליהם. אין סוף לגעגוע.