מה שיבוא הוא שיבוא

מה שיבוא הוא שיבוא

ממש בתחילת אפריל, הייתי בטוחה שהפוסט של אפריל הולך להיות מאושר לאללה. ככל שהימים עברו ומצב הרוח שלי דעך, הייתי בטוחה שהפוסט של אפריל הולך להיות מדכא לאללה.
והנה עכשיו אני יושבת לכתוב את הפוסט של אפריל במצברוח מיושב. יש רע ויש טוב, יש מינוסים ויש פלוסים. החיים קורים, וכפי שאמר האגריד בסוף הספר הרביעי בסדרת הארי פוטר שסיימתי לקרוא בפעם המיליון, מה שיבוא הוא יבוא, וכשהוא יבוא, אנחנו נתמודד עם זה. ומה שהיה היה, לטוב ולרע. את הפוסט של חודש מרץ סגרתי בתהייה "מעניין מה יהיה כאן בחודש אפריל", ואני תמיד מופתעת מחדש מהכיוונים שהחיים שלי לוקחים.

נתחיל בסיפור עם סוף עצוב, אם בכלל אפשר לקרוא לזה סוף, כי מבחינתי הכל עוד פתוח – ג'אמפי שלי.
יומיים לאחר כתיבת הפוסט, ב-19.3, פרסמתי אותו לראשונה. בהתחלה כתבתי פוסט ארוך שמסביר היטב למה אני מוסרת אותו, בתקווה שטובי הלב שכמהים לאמץ כלבלב תלת רגלי יקראו את דבריי, ירצו לדבר איתי ולתת לו חיים טובים יותר.
הו, כמה שטעיתי. אפס פניות שברו לי את הלב, אבל לא התייאשתי. צמצמתי את הפוסט לכדי העיקר, ופרסמתי גם בקבוצות של כלבים. על אף שהבהרתי שיתאים לבית ללא כלבים, הפונים היחידים היו כאלו שכבר היה להם כלב בבית. אבל לא התייאשתי והמשכתי לפרסם.
ואז, אי שם בתחילת אפריל, הגיעה נקודת אור קטנה באופק. פנתה אליי מאלפת צעירה שאמרה שהיא לא מעוניינת לאמץ כרגע כלב, אך תשמח לקחת את ג'אמפולון לאומנת אילוף, ובזמן הזה לחפש לו בית בעצמה. היא גם התנדבה לקחת אותו לימי אימוץ, שזה משהו שאני לא הייתי מסוגלת לעשות – גם כי הם תמיד התנגשו עם ימי העבודה שלי, וגם כי נפשית, היה לי קשה ומלחיץ מדי לראות את ג'אמפי מול כלבים אחרים (למעשה, לא מזמן הייתי על חוף הים עם חברה שלי וראיתי שני כלבים משחקים עם רצועות והלב שלי מיד העלה דופק ל-200, מה שהוכיח לי שההחלטה להפרד מג'אמפי הייתה נכונה ללא ספק, גם במחיר העצב האינסופי שלי). לי זה נשמע כמו פתרון קסם.

א-מה-מה.
את ג'אמפי אימצתי מעמותה שבדיעבד הבנתי שרק חיפשה להפטר ממנו. לא הייתה בינינו שום התאמה והם אמורים היו לדעת את זה, שכלב אנרגטי כל כך שגם עלול להתגלות כתוקפני לא מתאים לצעירה רווקה קרייריסטית. האם לאורך ארבעת החודשים בהם הוא היה אצלי הם התעניינו בהתאמה בינינו ובמידת ההצלחה של האימוץ? פחחחח. אפס הודעות, אפס התעניינות. אפילו המאלפת שהמליצו לי עליה התגלתה כשרלטנית ואני עדיין המומה מעצמי שאשכרה שילמתי לה על שיעור אילוף שהיא העבירה לי בזום. איך למען השם אפשר לאלף כלב בזום?
אבל – בשניה שפרסמתי אותו, מיד קפצה עליי מנהלת העמותה ונזפה בי שאסור לי למסור אותו בלי אישור ממנה כי אני חתומה על חוזה משפטי. זה נשמע לי אבסורד כי זה הכלב שלי, התינוק שלי, ההוצאות שלי, השם שלי על השבב. והיי, ארבעה חודשים לא היה לכם בכלל אכפת! אבל וואלה, חתומה על חוזה משפטי, מי אני שאסתבך? אז פניתי אל העמותה כדי לספר להם על האומנה המדהימה שמצאתי בתקווה שנוכל לשדך ביניהם בהקדם האפשרי. ומה העמותה אמרה? לא ולא, נד ראשו. "ישבור לכלב את הלב" אם יעבור כך מיד ליד. כי להיות בתא העלוב בבית המחסה עדיף לו. כן, כך הם מאמינים, גם מנהלת העמותה וגם המאלפים.
כעסתי כל כך אבל לצערי האומנה לא רצתה לקחת סיכון ולעשות משהו מאחורי גב העמותה, ואני יכולה להבין אותה. אז נאלצתי להמשיך לפרסם ולהתקל באפס פניות. חיכיתי לנס, נס כמו שהיה לי עם כלבלב האומנה שלקחתי לפני שנתיים וחצי וימים ספורים לפני שמסרתי אותו אומץ, נס כמו שהיה עם הכלבלבה שהייתה אצלי לפני שנה וחיפוש אינטנסיבי מצא גם לה בית. אבל הנס מיאן להגיע.

הבנתי עם עצמי שאני חייבת לשים לעצמי דדליין, כי כבר נעשיתי מיואשת ומתוסכלת, בעיקר כי ההחלטה שלי הייתה מוצקה ואיתנה והרגשתי שככל שעובר הזמן היא מתחילה להתערער ואני מתחילה לשקול להשאיר אותו, גם במחיר הבריאות הנפשית שלי. אז הדדליין היה, באופן טראגי משהו, ה-8.4, בדיוק לפני שלושה שבועות, ביום השואה, והשעון תקתק, והוא הגיע.
זה היה בוקר קשה. קמתי בדמעות אחרי שערב לפני כן גם הלכתי לישון בדמעות. מזג האוויר התחמם, ואולי לג'אמפי היה חם במיטה הפרוותית שלו, או שאולי הוא הרגיש באופן קוסמי כלשהו כמה אני עצובה, ובמקום לישון במיטה הוא נשכב על השטיח במיטה לידי וישן שם לאורך הלילה האחרון שלנו יחד. פינקתי אותו בארוחת הבוקר הטובה ביותר ויצאנו לטיול אל בית המחסה.
עבדתי עם עצמי על התעשתות ועל אף שירדו קצת דמעות כשמסרתי אותו, נשמתי עמוק והגעתי הביתה. השותפה ואני הזמנו מקדונלדס להתעודדות, הייתה לי משמרת מעולה בעבודה שבה פשוט תקתקתי עבודה (ובהתאם ליום השואה בהחלט הרגשתי שהעבודה משחררת) וחשבתי לעצמי שאני באמת יכולה להתמודד עם העצב, עד שחזרתי הביתה וקלטתי שאני לא מוציאה אותו לטיול ערב, וגם לא לטיול בוקר למחרת. פתאום חשבתי על חמישה חודשים שבהם הינדסתי את חיי במיוחד עבורו, ועם כל הנחת בכך שחיי חזרו לעצמם, באותם רגעים הרגשתי איך הלב שלי מתרסק, והרגשתי הכי בודדה בעולם.

מאז עברו שלושה שבועות, כאמור, ואני עדיין נתקפת בפרצי בכי מפעם לפעם, בעיקר מהידיעה שהוא עדיין לא מצא בית. אני עוקבת באובססיביות אחר הפרסומים של העמותה, מתחננת לכך שממש בקרוב אני הולכת לראות את הבשורה הטובה שמצא בית, שעוד מאית השניה אגיב בהתרגשות על הפוסט שהמאמצים מוזמנים ליצור איתי קשר ואשמח לספר להם על הקסם הזה שהיה ברשותי לתקופה קצרה ומאושרת והלוואי והוא היה ה-אחד שלי. בינתיים נראה שאין אור בקצה המנהרה, אבל אני מתעודדת לקרוא שהצוות והמתנדבים מאוהבים בו, שהוא יוצא לטיולים ממושכים של פריקת אנרגיה ושבסך הכל הוא מסתדר. אני בטוחה שהיו לו כמה לילות עצובים, ואני שבורה מכך שלעולם לא אוכל להסביר לו למה קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי.
אני כותבת את המילים האלו בדמעות, אבל בסוף היום, יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה. הרגשתי את זה כשקיבלתי את חיי חזרה, כשיכולתי להעביר יום שלם אצל חברה שלי בתל אביב, כשיכולתי בספונטניות לקפוץ מנקודה א' לנקודה ב' בלי לחשוב מתי אני צריכה לחזור הביתה כדי להוציא את השובב, כשיכולתי להעביר את הלילה אצל בחור מבלי לצאת בחצות הליל כמו סינדרלה אבודה רק כי אני לא יכולה להשאיר את התינוק שלי לבד.

אה, כן, היה בחור. אין ממה להתרגש, אבל אני חושבת שכדאי ורצוי לתעד את זה.
כלומר, יש ממה להתרגש, סבלתי מישהו לאורך ארבעה שבועות, וזה נראה לי די מכובד, אחרי שיותר מ-6 שנים עברו מאז שחציתי את רף הדייט השלישי. ואם יש משהו שלמדתי מהוואנאבי קשר הקצר הזה – למרות שידעתי זאת קודם וזה למעשה רק התחדד – הוא שכל דבר קורה מסיבה, ושכל אדם שנקרה לחיינו הגיע כדי ללמד אותנו עוד משהו על עצמנו.
גם איתו הדברים החלו יומיים לאחר כתיבת הפוסט של מרץ, ב-19.3. יצאנו לדייט בבר לא רחוק מהבית שלי, אבל הוא הגיע לאסוף אותי, מה שהיה נחמד מאוד מצדו, והתיישבנו לקשקש. הגעתי סקפטית מאוד כי הבחור, א' נקרא לו, היה ההפך הגמור מהטייפ שלי – איך אמרתי זאת לחברות שלי, "אני נמשכת לבחורים שהם גרג, והוא לגמרי ג'וש." לאלו מכן שלא צפו בסדרה המדהימה "האקסית המטורפת", אאמלק שגרג הוא הבחור הציני, הנוירוטי, החכם, שמבחוץ הוא אדיש לאללה אבל מבפנים הוא רגיש, שברגע שבו הוא באמת מאוהב בך הוא יעשה הכל כדי לעשות אותך מאושרת – גם אם זה ללכת לפארק מים כשהוא שונא פארקי מים (סתם, האמת ששנאתי את קו העלילה הזה); וג'וש לעומת זאת הוא הייצוג של הבחור "הנורמלי", הפופולרי, המצחיק, החברותי, זה שמסתדר עם כולם דווקא כי הוא כל כך "עמך" ולא מתנשא, שבחורה משונה כמוני הייתה יכולה רק לחלום שמישהו כמוהו ישים עליה. וא' היה לגמרי ג'וש. מזרחי מהסוג שקשור מאוד למשפחה שלו (ואני באמת לא אומרת את זה חלילה ממקום גזעני, אבל כאשכנזיה מתה אני לא יכולה שלא להודות שלמזרחים יש חמימות שקשה למצוא אצלנו), אחד שצוחק מהכל, שלא לוקח דברים ברצינות יתרה, שבכל הודעה תוקע כמה אימוג'יז מאושרים במיוחד. השיחה הראשונה שלנו הייתה ביום שבו ננשכתי מהכלב שג'אמפי תקף והוא היה די אדיש לכך שהייתי בטרם והלכתי להחבש, כי מבחינתו ברגע שהעניין סודר, הכל סודר, אז למה להתרגש? העיקר שאני בריאה והכל טוב.

אבל איכשהו אחרי בירה המגננות קצת ירדו, והסקפטיות קצת נעלמה, ומבחינתי ברגע שהתחלנו לדבר על הארי פוטר היה סוף סוף על מה לדבר, ואיכשהו מצאנו את עצמנו מתמזמזים במכונית שלו, ואולי לא היו לי פרפרים בבטן אבל יצאתי בתחושה טובה. ויום למחרת הדייט הוא שלח לי שבלי קשר לאיך שהערב נגמר היה לו ערב מעולה ושאני מדהימה ומהממת וזה היה מאוד אינטנסיבי מצד אחד אבל גם ממש חמוד מצד שני, וחשבתי לעצמי שהיי, יש מצב שהוא רציני, ויש מצב שמשהו רציני יצא מכך.

הבעיה של א' הייתה שהוא לא חיפש אהבה, הוא חיפש בת זוג. בחור רציני, מהנדס, בדיוק משדרג את מקום העבודה שלו, בדיוק מתכנן קניית דירה. הדבר היחיד שהיה חסר בתמונה הוא אישה, והיי, הנה הגיעה בדיוק האישה שהוא חיפש. רופאה, חכמה, משכילה, מצחיקה ואפילו יפה ומושכת. איזה יופי, אפשר לסמן וי. הבעיה היא שאני לא מישהי שמסמנים עליה וי, ועם כל כמה שהייתי רוצה "בן זוג", הייתי רוצה גם אהבה. הדגל האדום הראשון הופיע באותו לילה שבו יצאתי ממנו בחצות, כמו סינדרלה אבודה, כדי לחזור לג'אמפי, והלכתי אל תחנת האוטובוס וירד עליי קצת גשם, וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר. שיש לו רכב והוא לא הציע להקפיץ אותי הביתה. או לפחות לא הציע ללוות אותי לתחנה. הוא לא הרגיש כל כך טוב באותו יום, אז סלחתי לו במקום מסוים, אבל אז כשחזרתי הביתה אפילו לא קיבלתי ממנו הודעה שמוודאת שהגעתי בשלום. ואז הגיעו עוד כל מיני דגלים קטנים, כמו הפעמים בהן הוא אמר לי שיתקשר ולא התקשר. כמו הפעם ההיא בה קבענו שיבוא לישון אצלי ופיניתי את הבוקר שלמחרת וויתרתי על האופציה ללכת עם הבסטי לבחור לה שמלת כלה, ואז כשהתקשרתי לוודא מה עושים הוא נזכר לעדכן אותי שבעצם יש שינוי בתוכניות והוא לא יישאר לישון.

אני לא פראיירית, ועל אף שהכרנו בערך שבוע וחצי, תקפתי במילים "אנחנו צריכים לדבר" ודיברתי. והסברתי שלא מסמנים עליי וי ביומן, שאני לא תוספת נחמדה ללו"ז. שאם אתה כאן, אתה כאן להישאר בכל הכוח. והוא אמר לי שאני לגמרי צודקת ושהוא לגמרי ישתפר ולגמרי יתחיל להתקשר ולעדכן ולהיות שם. ויומיים אחר כך הוא בא לישון אצלי והיה מושלם, וכמה ימים אחר כך היה לנו עוד דייט שבו הוא התעקש שניפגש למרות שהוא יצא סופר מאוחר מהעבודה, ואיכשהו דווקא אז כשנפגשנו שנינו עייפים חשבתי לעצמי שאולי יש לזה סיכוי, ואפילו היו לי קצת פרפרים בבטן באותו ערב כשלשם שינוי הוא כן הקפיץ אותי הביתה, ואני זו ששלחה לו הודעה כדי לוודא שהוא הגיע בשלום חזרה לביתו שלו.

אבל ההבטחות החזיקו לטווח מאוד קצר, כי בסופו של דבר, אני לא חושבת שא' באמת היה מוכן לקשר. כי הוא לא באמת היה שם בשבילי כשמסרתי את ג'אמפי ובכיתי עם עצמי, גם כשהוא לגמרי יכול היה לקפוץ אליי בערב אחרי העבודה. וכשאמרתי לו שאני בחופש מרביעי עד שבת בשבוע של זיכרון-עצמאות הוא בכלל לא חשב שאנחנו צריכים להעביר את הזמן הזה ביחד, וכשאיכשהו בסוף הצליח לסדר איזו פינה קטנטנה בלו"ז שבה הוא יראה אותי, גם את הפינה הזו הוא ביטל. ואז הבנתי שגם אני צריכה לבטל. שזה לא שווה את האנרגיות שלי. מה זה ביטל, זו מחמאה, הוא פשוט הבריז. קבעתי שאדבר איתו כשאני מסיימת עם חברה בתל אביב, ממש ליד הבית שלו, וכשניסיתי לדבר הוא לא ענה. לא להודעות ולא לטלפונים. וכשכבר חזרתי זועמת הביתה אפילו לא קיבלתי ממנו התנצלות, הוא רק מיהר לנסות לתרץ מה קרה, אבל כבר החלטתי שזה לא שווה את הסבלנות שלי. ולשמחתי, כל החברות שלי חיזקו אותי על כך שלא ראוי להתייחס ככה לנסיכה כמוני. סינדרלה אחרי הכל.

כמה דברים למדתי מהחוויה הזאת –
הראשון הוא שיש לי אינסטינקטים שעובדים, ואני לא צריכה לוותר עליהם. יש סיבה לכך שמשהו בתוכי אמר לי מלכתחילה שאנחנו לא מתאימים, ואיכשהו הייתי מעדיפה להיות עם מישהו שכשאני מספרת לו שננשכתי על ידי כלב, לפחות מראה כלפי מינימום של דאגה.
עם זאת, למדתי שאני יכולה לשחרר מטבלאות האקסל שבניתי לעצמי ולצאת עם בחורים שהם לא בדיוק הטייפקאסט שלי. נכון, זה לא עבד בינינו, אבל היי, חשבתי שאני לא אמשך בכלל לבחור שהוא כל כך אקסצנטרי וקליל, ואיכשהו הצלחתי. זה שבמקרה הספציפי שלו הוא ויתר לגמרי על רגישות ואכפתיות זו בעיה אחרת, אבל אני בטוחה שזו בעיה ספציפית ושאני לא צריכה להכליל יותר.
דבר נוסף שלמדתי הוא שאני מתעקשת על מה שאני ראויה לו, ואני גאה מאוד בעצמי על כך. שמחה שגם אחרי שבוע וחצי ידעתי לומר שאני רוצה לסדר ולתקן דברים ולא מיהרתי לחתוך, או מנגד, לא טאטאתי את זה מתחת לשטיח. שמחה שידעתי להצביע על מה שהפריע לי, שידעתי לאיזה יחס אני ראויה ולא ראויה.
ומעל הכל, למדתי את מה שתמיד ידעתי על עצמי אבל מזמן לא הייתה לי הוכחה לכך – אני אדם זוגי. יצאנו רק ארבעה שבועות אבל בניגוד אליו, אני עשיתי מאמצים. בין אם זה לפנות את הלו"ז שלי ובין אם זה לעשות את הדברים הקטנים. כשישנתי אצלו שמתי לב לכך שהראש של המברשת החשמלית שלו כבר ישן, ולפגישה האחרונה שלנו, שלא התקיימה, נסעתי עם ראשי מברשת חדשים להביא לו. לפני יומיים היה לי תור למניקוריסטית שקבעתי מבעוד מועד, לפני שלושה שבועות, ובכוונה קבעתי אותו בשעת בוקר מאוחרת ולא מוקדמת מהמחשבה על כך שאולי אשן אצלו בערב שלפני כן ולא נרצה לקום מוקדם מדי. ביום ראשון היה לי תור לרופאת נשים, ולרשימת הדברים שרציתי לשוחח איתה עליהם הוספתי אמצעי מניעה קבוע. מה שמצחיק הוא שכשהתור התקיים בפועל, הנושא התחלף בשאלה איך אני בודקת את מצב הפוריות שלי. היא הכתה בתשובה המרושעת שאין טעם בדבר ושאם אני רוצה להקפיא ביציות, מוטב מוקדם ממאוחר, בלי קשר למצב הפוריות. צודקת. להבנתי זה מסובסד בארץ מגיל 31, אז אצטרך להמתין עוד שנה בסבלנות.

או שלא. הרבה דברים יכולים לקרות בשנה הזאת. אחרי שבועיים עם מרמרת קלה של בדידות נטולת כלבלב וחזרה לאפליקציות, נזכרתי שאני יכולה לקחת דברים לידיים שלי. אז קבעתי תור למספרה, פרסמתי שאני מחפשת מאמנת כושר, קבעתי עם חברה ללכת לקניון ולקנות לי משקפיים חדשים. וגם נרשמתי לחתונה ממבט ראשון. כן כן, מטורפת שאני, ישבתי אתמול שעה ומילאתי את הטפסים הארוכים שלהם וצילמתי סרטון מביך שבו אני מספרת שאני אוטוטו בת 30, עובדת בעבודה הכי טובה בעולם, מתה על כלבים, מחפשת את האחד. חברות שלי אומרות שאני בדיוק הטיפוס לתוכנית, אני יודעת שמה שימכור אותי הוא סיפור החיים שבטוח יביא רייטינג. אבל לכו תדעו אם אעבור את כל המכשולים, לא בטוח שאני מספיק פוטוגנית. אבל איך פתחתי את הפוסט, מה שיבוא יבוא, ונצטרך להתמודד עם זה. לטובה או לרעה.

נתראה בסוף מאי!

3 מחשבות על “מה שיבוא הוא שיבוא

  1. עצוב כל כך הסיפור על ג'אמפי – את יודעת, יותר מהכל מסתכלת ההתייחסות של העמותה. הם ממש לא רואים את טובתו של הכלב לנגד עיניהם. היה יכול להיות לו כבר בית חם ואוהב. מעצבן.
    לגבי הבחור – את כל כך צודקת שמכל אחד שאנחנו פוגשים אנחנו לומדים משהו על עצמנו ועל העולם. אז לא חבל שפגשת אותו, אבל טוב שנפטרת ממנו
    מחכה לשמוע מה שיבוא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s