Reflection

Reflection

לפני שנה, בסוף פברואר, כתבתי פוסט על איך אני מחכה בקוצר למבחן המעשי שלי בסוף מרץ. זו כבר הייתה עובדה עבורי, בסוף מרץ המבחן שלי ואחריו סוף סוף יתחילו החיים שדחיתי – להיות רופאה, להגיע בכל יום למרפאה מלאת בטחון ולחזור בסוף החודש הביתה עם משכורת חמודה. חלמתי איך בקיץ אטוס עם המשכורת היפה שלי להופעה של טיילור סוויפט, חלמתי איך אני סוף סוף מצליחה לשלב באמת את מכון הכושר שנרשמתי אליו עם הלו"ז של מרפאה וכמובן חלמתי על כלב, אפילו לקחתי שני כלבלבים לאומנה באותה תקופה.

אבל אז הגיעה הקורונה, והגיע הסגר הגדול, ובאמצע מרץ, שבועיים אחרי הפוסט האופטימי והחיובי של פברואר, נפלה הבשורה שהמבחן שלי נדחה. בדיעבד טחנתי הרבה מים בתקווה לבטל אותו או להקדים אותו כשאף אחד מהדברים לא קרה, נלחמתי מלחמה מיותרת מול משרד הבריאות, אבל בסוף היום, ארבעה חודשים אחר כך ניגשתי למבחן שלי, עברתי אותו בהצלחה, והנה אני עכשיו, רופאת שיניים. אני מגיעה כל יום למרפאה – לא סגורה על הבטחון הזה, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה, וחוזרת בסוף החודש הביתה עם משכורת חמודה, לפעמים חמודה מינוס, לפעמים חמודה פלוס. עדיין אי אפשר לטוס לחו"ל, טיילור סוויפט ביטלה את סיבוב ההופעות שלה ולא ברור מתי יהיה אחד נוסף (ולצערי הוא גם לא יהיה של Lover, ברור שאני אלך אליו גם אם הוא יתמקד ב-evermore שהוא אלבום שבכלל לא אהבתי, אבל כמה רציתי לראות אותה בתקופה הורודה והמנצנצת הזו. מצד שני, עכשיו היא יכולה לבצע שירים מכל האלבומים שלה! חוץ מ-Reputation, אז לא תהיה גרסת לייב של getaway car המושלם אבל אני אתמודד), ביטלתי את המנוי למכון הכושר הקודם עם התקדמות הסגר ועוד לא עשיתי מנוי לחדש, ולגבי הכלב…

משעשע איך בדיוק שנה אחר כך, הסגר הופר וחזרנו לחיים שבחוץ. איך אתמול יצאתי לדייט שהביא לסיפור הדייט הכי עצוב\מצחיק\מיוחד שהיה לי אי פעם* ולא הצלחנו למצוא מקום לשבת בו כי הכל היה כל כך מפוצץ.
ומשעשע איך בדיוק שנה אחר כך, שבועיים אחרי פוסט אופטימי אני כותבת פוסט עצוב ושבור. לא משעשע כמו מפליא, איך החיים הם מן גלגל שמסתובב, איך כל דבר שקורה הוא רפלקציה של דבר אחר שקרה, אפקט הפרפר.

אז אחרי שלפני שבועיים וקצת כתבתי כאן בהתלהבות על השיפור המדהים של ג'אמפי ועל איך שהחלטתי לא לוותר עליו ויהי מה, היו לנו שבועיים אינטנסיביים מאוד. אינטנסיביים מדי. כבר כמה ימים אני נושאת בתוכי את המחשבה על כך שיכול להיות שאחרי וככלות הכל, לא נועדנו. על כך שעל אף שהוא האהבה הכי גדולה שלי, זה כבר נעשה קשה מדי.

בתחילת החודש, כפי שכתבתי, לקחתי את ג'אמפי ליום בגן הכלבים\הפנסיון השכונתי. להפתעתי הרבה, היום עבר בהצלחה וללא שום תקרית שנאלצה להקפיץ אותי מיום העבודה שלי. עם זאת, הגננת התוודתה בפניי שהוא לא כלב שהיא תצליח להתמודד איתו, ושהיום בגן היה חד פעמי. "הוא גדול עליי", היא אמרה, מאמנת כלבים בהכשרתה(!), "והוא לא שם עליי!" היא הוסיפה, ואמרה שלדעתה אני חייבת כמה שיעורים נוספים עם המאלף שיעבדו על כך שיבין את מקומו, כי כרגע מבחינתו אני השליחה שמביאה אותו לשחק בגינת הכלבים וברגע שאני משחררת אותו שם אני כבר לא רלוונטית. חשבתי על זה, אבל הייתי גם קצת שאננה וחשבתי לעצמי שזה בטח לא כל כך הכרחי, וכפי שכתבתי בפוסט הקודם, הגעתי לשלב הביניים שבו אני מרוצה ממנו.

הבעיה הייתה שיום אחר כך הוא ניסה לתקוף את אחד הכלבים בגינה.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, זה קרה כבר בעבר בקרבת שער הכניסה ולמדתי להרחיק אותו מהשער בכל פעם שנכנס כלב חדש, אחרי שני התקפי לב (שלושה, אם מחשיבים את הפעם שבה הוא עוד היה עם מחסום וניסה לתקוף פאג, ומזל גדול שהיה עם המחסום כי ברור לכולנו ש… לא היה פאג). אבל הפעם זה קרה באמצע הגינה, מאמצע שומקום. והצלחתי לעצור את זה בזמן, למזלי נעזרתי בגננת שהייתה אז בגינה גם כן, אבל נבהלתי, יותר מדי. בעיקר מהעובדה שהבעיה של המתוק שלי, הנסיך שלי, הכלבלבון הנפלא שלי – זה שהוא עובר תוך שניה מהיצור החמוד הזה למפלצת הרג חסרת רחמים, עם מטרה מאוד ברורה לתקוף. וזה מפחיד. ומאותו רגע לא מפסיקים לעבור לי בראש התרחישים על כך שיתקוף כלב ואני לא אהיה שם בזמן לעצור את זה וזה יסתיים רע. וכבר הספיק לי כשתקף את הכלב של השכנה, שבמזל אנחנו ביחסים טובים, וסגרנו את העניין בינינו כששילמתי לה על הטיפול בכלב. מה יקרה אם יתקוף כלב של מישהו שאני לא מכירה? זה יכול להגיע לתביעה וג'אמפי יכול להגיע להסגר, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה.

באותו יום התקשרתי למאלף וסיפרתי לו מה קרה והוא הרגיע אותי שזה קורה, הכל בסדר, כל הכלבים רבים מדי פעם. אבל ביום למחרת כשהלכנו לגינה הלב שלי היה על דופק מאתיים והבטן שלי כאבה כל כך שחשבתי לעצמי שאני לא יכולה לעמוד בזה. אז אמרתי שאוריד הילוך וארגע לעוד איזה שבוע-שבועיים לפני שאחזיר אותו לגינה.

אבל אז ביום שבת האחרון קרתה תקרית נוספת. ג'אמפי ואני טיילנו את טיול הבוקר שלנו ולמולנו התקרב רועה גרמני בגודל שלו. לא כלב קטן, אז לא הייתה לי סיבה לחשוש. הם ניסו לשחק קצת, אבל אז הרצועות שלהם הסתבכו והם התחילו לריב. ושוב, הכלב שלי הפך למכונת הרג. הוא לכד כל כך חזק את הישבן של הכלב השני שכדי לגרום לו להרפות הייתי צריכה למשוך אותו מהאוזניים. יש לציין שבשלב מסוים בניסיון ההפרדה שלי קיבלתי ביס מהכלב השני במרכז כף יד ימיני, מה שהוביל אותי לנסוע לטרם כדי לקבל טיפול חירום ולהבטיח שמקור הפרנסה שלי לא יזדהם, יתנפח וינשור. למזלי הרב זה לא היה עמוק ולא הייתי זקוקה לאנטיביוטיקה, אבל זה כמובן לא הוסיף לרגיעה שלי.

זה גם לי לחשוב על ארבעה חודשי המאבק שלי מול משרד הבריאות ולתהות האם אני לא מנהלת עכשיו ארבעה חודשי מאבק מול עצמי בניסיון שכנוע שאני מסוגלת להתמודד עם כלב שבפירוש לא מתאים לי. אני אוהבת את ג'אמפי שלי אהבת אמת, נתתי לו את כל הטוב שיש, אבל הוא כלב. הוא לא הילד שלי, הוא לא בשר מבשרי, יוצא חלציי. וכבר עברנו גבול מסוים. כדי לחנך אותו למגר את התוקפנות שלו אזדקק להרבה יותר משיעור או שניים, ולא לקחתי כלב כדי להעביר אותו סדנת חינוך, ובכנות, אני גם קצת נרתעת מהכלבים הסופר מחונכים, האלו שמקשיבים לכל פקודה מהבעלים שלהם בחשש עמוק. אני לא חושבת שמתאים לי כלב כזה, מחונך למשעי, בסך הכל רציתי יצור לתת לו אהבה במקום כלוב, להתכרבל איתו בלילות קרים ולצאת איתו לטיולים. ועם ג'אמפי אי אפשר להתכרבל – הוא לא בדיוק מהכלבים המחבקים והמלקקים (רק בבוקר כשאני קמה הוא דוחף את הראש שלו אל הראש המנומנם שלי על הכרית ומנסה להתחכך בי, ממש כמו חתול), הוא מושך מאוד בטיולים ועכשיו אני גם בלחץ וטראומה ממפגש ברחוב עם כלבים אחרים.
אז אם לא אעבוד על התוקפנות שלו, אני עומדת מול הסיכון ששוב יריב עם כלבים אחרים בגינה, ושזה עלול להסתיים רע מאוד. ואני יכולה מנגד ללכת בגישה של המאלפת ה"חיובית" ולומר שהדרך הכי טובה לחסוך בעימותים היא פשוט להמנע מהם, לא להכניס אותו לגינות כלבים בכלל ולא להפגיש אותו עם כלבים אחרים, אלא כלבים מסוימים מאוד, אבל זה כבר נשמע לי לא הוגן כלפיו. אני רואה כמה כיף לו בגינה, הוא ממש בוכה ומבקש לשחק עם כלבים אחרים כשהוא רואה אותם ברחוב, ואני חושבת שמגיעה לג'אמפי אמא שהיא לא פולניה דאגנית, מישהי שתיקח אותו לגינה ולא תפחד שזה יגמר בדם.

ומעבר לכל המחשבה עליו, אני גם חושבת על עצמי. אני לא חושבת שמגיע לי שאהיה כל כך מותשת נפשית מהכלב הזה פעם אחר פעם. שלא אצליח להירדם בלילה מהמחשבה עליו רב עם כלבים אחרים. אני עוד צעירה, אני רוצה עוד להכיר בן זוג, ולטייל בעולם, ולהביא ילדים, ואולי גם לעשות התמחות? בניתי על כלב ידידותי שאוכל להשאיר אצל חברים\קרובי משפחה כשאני נוסעת, שאוכל להגיע איתו לדייטים על ספסלים כי הוא ישב ברוגע בצד ולא ינסה באובססיביות למשוך אותי ולברוח מהקולר, שיוסיף לחיי ולא יגרע מהם. וכרגע הוא בעיקר גורע, כי אני לא יכולה להעביר לילה מחוץ לבית, כי אני משקיעה את כל אחר הצהריים שלי בטיולים ארוכים מאוד איתו כדי שיפרוק את רמות האנרגיה שלו שהן בפירוש גבוהות מדי לאדם כמוני, כי אני כבר לא חושבת על עצמי – למי יש כסף להופעה של טיילור סוויפט כשכבר הוצאתי כל כך הרבה כסף על שיעורי אילוף, האוכל הכי איכותי, המיטות הכי טובות – והכל כדי שבסוף היום אגיע הביתה בוכה?

אז כל הדרכים מובילות לרומא, ואני חושבת שבימים הקרובים אאלץ לאזור אומץ ולכתוב פוסט בפייסבוק שבו אני מחפשת לו בית חדש. אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה להחזיר אותו לעמותה, מבחינתי שישאר אצלי עוד חודש או חודשיים או שנה עד שימצא את הבית החדש שלו, אבל אני חייבת להתחיל לעשות צעדים לפני שגם הכלב וגם אני נאבד את השפיות שלנו. זה קשה וכואב לי, אני כותבת את הפוסט הזה כשהוא כאן לידי בסלון, מתכרבל במיטה שלו בנמנום צהריים נחמד, ואני חושבת על כך שבטח יהיה קשה לו והוא יתגעגע אליי, אבל גם יודעת שיהיה לו טוב יותר. אני נזכרת איך באתי לאסוף אותו מהגן והייתי בטוחה שהוא ירוץ אליי ויקשקש בזנב וישמח כל כך שבאתי לאסוף אותו, אבל בסוף הוא רק הסתכל עליי מרחוק ורחרח אותי קצת ובכלל לא התרגש לראות אותי, כי בפירוש היה לו יותר כיף לשחק יום שלם עם הכלבים מאשר להסגר איתי בבית.

ואחר כך? נראה לי שאקח תקופת רגיעה. שאדחה קצת את חלום הכלב לשלב אחר בחיים, יותר בוגר ומיושב. נראה לי שאקח קצת זמן להשקיע בעצמי, אקח מאמנת כושר אישית, אחזור לדיאטה. לא אעביר שמאלה בחורים שיש להם כלב כי אני חושבת ששלי לא יסתדר איתו. ואולי בעוד שנה או שנתיים, או כשיהיה לי בן זוג, אהיה יותר אמיצה ואאמץ כלב חדש. שיהיה רגוע יותר, ביתי יותר, מתאים יותר לחיי משפחה. וג'אמפי תמיד יהיה חלק מהלב שלי, תמיד אזכור את כל השיעורים שלימד אותי. אבל הכי בטוח זה מרחוק.

* קצת על הדייט הכי מוזר שהיה לי, ועל דייטים בכללי – אתמול קבעתי דייט עם בחור שבקושי דיברתי איתו באפליקציה, אבל הוא כתב לי "את ממש חמודה ואנחנו מתכתבים כבר כמה זמן, אולי ניפגש?". החלטתי להפסיק להיות קשה עם עצמי, להפסיק עם טבלאות האקסל המדוברות מהפוסט הקודם ופשוט לזרום, מה כבר יקרה? המידע היחיד שהיה לי על הבחור היא שהוא עובד בהייטק, אבל חשבתי לעצמי שדי מהר אפשר לעשות את כל שיחת "איפה גרת וגדלת ולמדת ושירת ומתי" ומה שבאמת חשוב זו הכימיה. אז קבענו להיפגש בבר מסוים בשעה מסוימת, וכך יצא שהגענו אליו והיה מפוצץ. הצעתי שנלך למקום אחר והוא אמר "אין בעיה, רק צריך לוודא שיש ישיבה בחוץ כי אין לי תו ירוק". מפה לשם, לאחר ראיון קצר, הסתבר שיצאתי לדייט עם מתנגד חיסונים שחושב שעושים עלינו ניסוי ושזו האחריות האישית שלו לא להתחסן. "את יכולה לקרוא לי סרבן מצפון." צחקתי על הביטוי בעודי מזדעזעת מהיותו מתנגד חיסונים, והוספתי "תכף תגיד שגם לא עשית צבא". נחשו מה? הוא לא עשה צבא, וכמובן שאין לי בעיה עם מי שבחר שלא לשרת בצה"ל בגלל בעיות רפואיות או חלילה כי הוא באמת סרבן מצפון והעדיף לעשות שירות לאומי במקום, אבל מדובר במי שיצא מהצבא בגלל "חוסר התאמה למסגרת". בעודנו צועדים לכיוון הבר הנוסף שמראש צפיתי שיהיה מפוצץ גם כן, הסתבר לי שהעבודה בהייטק היא כיבוס יפה להיותו פקיד במחלקת כספים, שגם עם זה אין לי בעיה עקרונית, אבל אני חושבת שכשאתה יוצא עם רופאה, מן הראוי שתאמר לה במה אתה עוסק ולא תחרטט אותה שאתה "עובד בהייטק". אז בעודי חושבת על כל הדייטים המזעזעים שלי שגררתי לאורך ערב שלם פשוט כי לא היה בי את האומץ לקום וללכת, הבנתי שהפעם ירדתי לשפל המדרגה ואין שום סיכוי שאני מבזבזת על הבחור את הערב. נעצרתי בתחנת האוטובוס, הבטתי בלוח ואמרתי לו בפה מלא "יש לך אוטובוס עוד 10 דקות. אני מצטערת, אני רופאה, אני לא יוצאת עם מתנגדי חיסונים". לא ממש הספקתי להתעמק בתגובה הלא-מופתעת שלו כשברחתי משם ומיד התקשרתי לחברה כדי להבטיח שלא ינסה לרדוף אותי, וכשהגעתי הביתה פתאום הייתי ממש גאה בעצמי על כך שידעתי לעצור את זה בזמן לפני שהייתי מבזבזת עליו ערב שלם שהיה גורם לי להיכנס למרה שחורה במחשבה על כך שלא נותרו גברים נורמליים בחוץ ושאשאר רווקה לנצח.

לשמחתי (או לצערי) יש לי דייט גם הערב ועוד אחד ביום שישי, ואני מתכתבת עם עוד בחור מה שיכול להעלות את הסיכויים לדייט נוסף. אם תהיתם איזו אפליקציה מככבת הפעם, להפתעתי זו האפליקציה 'באמבל', שכבר ניסיתי בסגר הראשון הקודם ולא הניבה הצלחה. הקטע שלה הוא שהנשים שולחות בה את ההודעה ראשונות, וכך אין לי את בעיית ההמתנה הנצחית להודעה מהבחור. אם בסבב הראשון שלי בה יצא שרוב הגברים בכלל לא ענו להודעות שלי, הפעם רובם עונים – לא עם כולם אני מצליחה לפתח שיחה, אבל עדיפות השיחות הבודדות שכן יצאו לי מהשממה המחרידה של האפליקציות האחרות.
כבר יצאתי לשני דייטים מלבד ההזיה שקרתה אתמול, באחד עדיין היה סגר, ישבנו באי נוחות על ספסל וניסינו לנהל שיחה אבל הבחור היה ממש משעמם, והשני היה בסדר בסך הכל אבל הוא היה צעיר ממני בשנתיים, סטודנט ובכלל גרם לי להרגשה שהוא בשלב אחר לגמרי של החיים, וככל הנראה היינו יכולים לגשר על הפערים האלה אם הייתה כימיה מטורפת ושיחה קולחת, אבל "בסדר בסך הכל" לא נופל באף אחת מההגדרות האלה. מה שמצחיק הוא שחברה שלי במקרה עברה ליד הבר שישבנו בו והחלפנו שתי מילים, ואז היא שלחה לי הודעה "זה היה דייט? וואו, הוא ממש חתיך. אני לא יוצאת עם חתיכים כאלה, אני אף פעם לא חושבת שהם יהיו מעוניינים בי." זה היה בוסט נחמד לאגו, לחשוב שאני יפה ושבחורים חתיכים מעוניינים בי.

הפוסט הזה יצא ארוך משמעותית משחשבתי. מעניין מה ייכתב כאן בפוסט של אפריל.